ואומרים: ורב ענן שלא ידע להחליט באיזו מהן אמר שמואל שמעות חוזרות ובאיזו לא — את הברייתא שהביא רב יוסף לראיה שמעות אינן חוזרות במכירת עבד לחוצה לארץ לא שמיע ליה [שמע אותה], ומכיון שלא ידע את הברייתא, לא יכול היה לפתור ממנה את הבעיה.

ואי [ואם] תאמר שיכול רב ענן לפתור את בעייתו זו מדברי שמואל עצמו, שהרי אמר שהשדה אינה מכורה כלל, וכדרך מכר שנתבטל המעות חוזרות לבעליהן. הרי אפשר לומר: ממאי [ממה] אתה מסיק שאינה מכורה ומשום כך מעות חוזרין? דילמא [שמא] אינה מכורה ואולם מעות מתנה נינהו [הם], כלומר, בכל זאת הכסף אינו חוזר והוא נחשב כמתנה. מידי דהוה [כפי שהוא] דעתו של שמואל בענין המקדש את אחותו, דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בענין המקדש את אחותו, רב אמר: מעות שנתן לקידושין — חוזרין, שהרי אין הקידושין חלים, ושמואל אמר: מעות אלה מתנה הן, שרצה לתת לה מתנה ועשה זאת באופן כזה.

על הלכה זאת שהמוכר עבד להוציאו לחוץ לארץ מפסיד הקונה את דמיו אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי חזית [מה ראית] לומר דקנסינן [שקונסים אנו] את הלוקח (הקונה), שצריך לשחרר את העבד ובכל זאת הכסף אינו חוזר אליו? נקנסיה [נקנוס אותו], את המוכר שיחזיר את הכסף! אמר, השיב, ליה [לו] במשל: לאו עכברא גנב [לא העכבר גונב] אלא חורא גנב [החור גונב], כלומר, הגניבה נמצאת אצל הקונה ולא אצל המוכר. אמר ליה [לו] על דרך אותו משל: אי לאו עכברא, חורא מנא ליה [אם לא העכבר, חור מניין לו]? הרי החור אינו גונב בעצמו, משמע שעיקר הדבר תלוי במוכר ולא בלוקח!

השיב לו רב יוסף: מסתברא, היכא דאיכא איסורא התם קנסינן [מסתבר הדבר שבמקום שנמצא האיסור שם אנו קונסים], וכיון שכעת העבד נמצא ברשות רבו השני, הרי הוא צריך לשחרר אותו.

א מסופר: ההוא עבדא דערק [עבד אחד שברח] מאדוניו מחוצה לארץ לארץ, אזל מריה אבתריה [הלך אדוניו אחריו] לארץ ישראל, אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי. אמר ליה [לו] ר' אמי: נכתוב [יכתוב] לך עבדך שטרא אדמיה [שטר על דמיו, מחירו] וכתוב ליה [לו] אתה גיטא דחירותא [שטר שחרור], ואי [ואם] לא תעשה כן, מפקנא ליה מינך [אוציא אותו ממך לחירות לגמרי] ממה שאמר ר' אחי בר' יאשיה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר על יושבי ארץ כנען: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי" (שמות כג, לג), יכול שגם בגוי שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה הכתוב מדבר שאף לו אין ישיבה בארץ — תלמוד לומר: "לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו" (דברים כג, טז) והפסוק עוסק באותו גוי הניצל מעבודה זרה שעבד אותה. מאי [מה] תקנתו? — "עמך ישב בקרבך" (דברים כג, יז). משמע שכל זמן שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה — אין מגרשים אותו מן הארץ.

וקשיא ליה [והיה קשה לו] לר' יאשיה על פירוש זה של הפסוק: האי [זו] הלשון "מעם אדניו" אינה מדוייקת לענין שלנו, שמדובר בגוי שפרש מעבודה זרה, שכן "מעם אביו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] שהוא עוזב את מורשת אבותיו, שהרי לשיטה זו לא מדובר בעבד שברח מאדוניו! אלא אמר ר' יאשיה: במוכר עבדו לחוצה לארץ הכתוב מדבר וכדין משנתנו — "עמך ישב", שאינו יוצא לחוצה לארץ, אלא משתחרר ונשאר בארץ ישראל.

וקשיא ליה [והיה קשה לו] לר' אחי בר' יאשיה על פירוש זה: אם מדובר בעבד שברח מארץ ישראל לחוץ לארץ, אם כן האי [זו] הלשון "אשר ינצל אליך" אינה מדוייקת, ו"אשר ינצל מעמך" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא אמר ר' אחי בר' יאשיה: בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הכתוב מדבר, ש"עמך ישב" ואין מסגירים אותו. ובכך איים ר' אמי על אותו אדון.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] על הפסוק "לא תסגיר עבד אל אדוניו" — רבי אומר: בלוקח (קונה) עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אמר רב נחמן בר יצחק: דכתב ליה הכי [שכותב לו בשטר כך]: "לכשאקחך (לכשאקנה אותך), הרי עצמך קנוי לך מעכשיו".

מסופר: רב חסדא ערק ליה עבדא [ברח לו עבד] לבי כותאי, מקום שם שכנו כותים, שלח להו [להם, לבני המקום]: הדרוה ניהלי [החזירו אותו לי], שלחו ליה [לו] בתשובה: הרי נאמר "לא תסגיר עבד אל אדניו", ולכן אין אנו מסגירים את העבד. שלח להו [להם]: הלא נאמר "...והשבותו לו וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך" (דברים כב, ב-ג). שלחו ליה [לו] שוב: והכתיב [והרי נאמר]: "לא תסגיר עבד אל אדניו", שלח להו [להם] בחזרה: ההוא, עבד זה ברח מחוצה לארץ למקום אחר בחוצה לארץ, ואילו אותו פסוק מדבר בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ, וכפירושו של ר' אחי בר' יאשיה.

ושואלים: ומאי שנא דשלח להו [ומה שונה, ששלח להם] דווקא כדברי ר' אחי בר' יאשיה בפירוש פסוק זה ולא כפירושו האחר של הפסוק? ומשיבים: משום דמשמע להו קראי [שנשמע להם הדבר יפה מן הכתובים עצמם] ולכן לקח פירוש שנובע כאילו מן הכתוב, שהרי הכותים אינם מודים בדברי חכמים.

מסופר: אביי אירכס ליה חמרא בי כותאי [אבד לו חמור בין הכותים], שלח להו [להם]: שדרוה [שלחו אותו] לי. שלחו ליה [לו] בתשובה: שלח סימנא [סימן] וניתן לך אותו. שלח להו [להם] סימן: דחיוורא כריסיה [שכריסו לבנה]. שלחו ליה [לו]: אי לאו [אם לא] שנחמני את [אתה] שאנו יודעים שאדם צדיק וישר אתה, לא הוה משדרנא ליה ניהלך [היינו שולחים אותו אליך], אטו כולי חמרי לאו כריסייהו חיוורין נינהו [וכי כל החמורים אין כריסם לבנה]? אלא לך אנו מאמינים שאכן החמור הוא שלך.

ב משנה אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן הרגילים, מפני תיקון העולם. ואין מבריחין את השבויין מן השבאים, מפני תיקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת השבויין.

ג גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האי [זה] הביטוי "מפני תיקון העולם", האם כוונתו משום דוחקא דצבורא [דוחק הציבור] הוא, שאם עולים המחירים ביותר הרי זה גורם דוחק לציבור שצריכים לפדות אותם, או דילמא [שמא] משום שלא לגרבו ולייתו טפי [יחטפו ויביאו שבויים יותר], כדי שלא יהיה כדאי לשובים לשבות דווקא שבויים יהודים?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לשאלה זו ממה שלוי בר דרגא פרקא לברתיה [פדה את בתו] שנשבתה בתליסר [בשלושה עשר] אלפי דינרי זהב, משמע שפודים את השבויים יותר מדמיהם אם אדם פרטי רוצה בכך. ומכאן עולה שסיבת התקנה היא דוחק הציבור ואינה ענין לאדם פרטי. שאם מן הסיבה השניה — גם לאדם פרטי יהיה אסור לפדות ביותר מדמי השבוי.

אמר אביי: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] שברצון חכמים עבד [עשה] דבר זה? דילמא [שמא] שלא ברצון חכמים עבד [עשה], ואם כן, אין מכאן הוכחה.

ד שנינו במשנה: ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת שבויין. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], דליכא [שאין] אלא חד [שבוי אחד], שאם הטעם מפני תקנת שבויים אין אנו חוששים שהרי אין שבוי אחר שינקמו בו, אבל מפני תיקון העולם שלא יתאכזרו להבא לשבויים אין מבריחים אותו.

ה מסופר: בנתיה [בנותיו] של רב נחמן בחשן קדרא בידייהו [היו בוחשות קדירה רותחת בידיהן] ואנשים חשבו שהן צדקניות כל כך שאין האש שולטת בהן. קשיא ליה [היה קשה לו] לרב עיליש, כתיב [נאמר]: "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי" (קהלת ז, כח), הא איכא בנתיה [הרי ישנן בנותיו] של רב נחמן שהן צדקניות מופלאות כאלה! גרמא להו מילתא ואשתביין [גרם להן הדבר ונישבו], ואישתבאי איהו נמי בהדייהו [ונישבה גם הוא, רב עיליש, יחד איתן].

יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי [יום אחד ישב איתו בשבי אדם אחד שהיה יודע בלשון הציפורים]. אתא עורבא וקא קרי ליה [בא עורב וקרא, השמיע קול, לו], לרב עיליש. אמר ליה [לו] רב עיליש לאותו אדם: מאי קאמר [מה אומר העורב]? אמר ליה [לו], אומר הוא: "עיליש ברח, עיליש ברח", אמר רב עיליש: עורבא שיקרא [העורב שקרן] הוא ולא סמיכנא עליה [ואין אני סומך עליו].

אדהכי אתא [בינתיים באה] יונה וקא קריא [וקראה, השמיעה קול]. אמר ליה [לו] רב עיליש לאותו אדם: מאי קאמרה [מה אומרת היא]? אמר ליה [לו]: אומרת היא: "עיליש ברח, עיליש ברח". אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא [משולה], שמע מינה מתרחיש [למד מכאן שמתרחש] לי ניסא [נס] ואני יכול לסמוך על כך ולברוח. אמר: לפני שאני הולך איזיל אחזי בנתיה [אלך ואראה את בנותיו] של רב נחמן, אי קיימן בהימנותייהו — אהדרינהו [אם עומדות הן בנאמנותן ונוהגות כהוגן — אחזירן], אבריחן יחד איתי.

אמר: נשי, כל מילי דאית להו [נשים, כל דברים של סוד שיש להן] סדרן להדדי [מספרות הן זו לזו] בבית הכסא, והלך והקשיב. שמעינהו דקאמרן [שמע אותן שהן אומרות]: עדי גוברין ונהרדעי גוברין [אלה, השובים, הם גברים שלנו, ואנשי נהרדעא שהתחתנו איתם הם גברים שלנו], לימא להו לשבוייהו דלירחקינהו מהכא [נאמר להם לשובים שלנו שירחיקו אותנו מכאן], שלא ליתו אינשין ולישמעי וליפרקינן [יבואו הבעלים שלנו וישמעו ויפדו אותנו] ויחזירו אותנו הביתה.

שמע זאת רב עיליש, קם, ערק [ברח], אתא איהו וההוא גברא [הלך הוא ואותו אדם] שידע בלשון הציפורים. לדידיה איתרחיש ליה ניסא [לו עצמו התרחש לו נס] עבר במברא [במעבורת] וברח, וההוא גברא אשכחוה וקטלוה [ואותו אדם מצאו אותו והרגו אותו]. כי הדרן ואתן [כאשר חזרו בנות רב נחמן ובאו] בסוף מבית השבי. אמר רב עיליש: הוו קא בחשן קידרא [היו בוחשות את הקדירה] בכשפים ולא מחמת צידקות עשו כן.

ו משנה ואין לוקחין (קונים) ספרים (ספרי תורה), תפילין ומזוזות מן הגוים שאיכשהו הגיעו הדברים לידם, באופן שנדרשים לשלם עבורם יותר על כדי דמיהן,