יצא לחירות. אמר לו ר' יוחנן לר' זירא: הלכה קיצונית כל כך יש בידך, ואני שונה הלכה זו: הכותב שטר אירוסין לשפחתו, שכותב לה האדון "הרי את מקודשת לי", ר' מאיר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת, שאפילו זו אינה הוכחה ששיחרר אותה, ולכן אינה מקודשת!

ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רבה בר רב שילא בענין שיבואר להלן: מדובר כשרבו של העבד הניח לו תפילין, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר לא שנשא העבד אשה בפניו אלא שרבו עצמו השיאו אשה וזו בוודאי ראיה ששיחררו.

ושואלים: ומי איכא מידי [והאם יש דבר] כזה שאתה אומר דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא [שלעבדו אינו עושה לו איסור] ואם השיאו בת חורין לעבדו — בוודאי שיחררו, ואיהו עבד איסורא [והוא עצמו עושה איסור], שהוא עצמו חשוד שנושא שפחה שלא שיחרר אותה? וכיצד לפי זה ניתן להבין את דעת חכמים?

אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שאמר לה, לשפחה כשנתן לה את שטר הקידושין: "צאי בו והתקדשי בו", והתכוון לשחרר אותה בכך, ובזה נחלקו: ר' מאיר סבר שיש בלשון הזה לשון שחרור ולכן היא מקודשת, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין בלשון הזה לשון שחרור, אם כן, המחלוקת שלהם אינה בכוונתו לשחרר את השפחה, ואף לדעת חכמים אינו חשוד לשאתה לאשה בלא לשחררה, אלא בשאלה מה התוקף של דבריו.

ובאותו ענין אמר ר' יהושע בן לוי: עבד שהניח תפילין בפני רבו — יצא לחירות, שאין דרכו של עבד להניח תפילין לפי שאינו חייב במצוה זו. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: עבד שלוה הימנו רבו, או שעשאו רבו אפוטרופוס לנכסיו, או שהניח תפילין בפני רבו, או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו, אף על פי שכל אלה הם דברים שנוהגים בבן חורין — הרי זה לא יצא לחירות על ידי כך, וקשה איפוא לר' יהושע בן לוי!

אמר רבה בר רב שילא: ר' יהושע בן לוי אמר דבריו כשרבו בעצמו הניח לו תפילין, ובמקרה זה ברור שעושה זאת מדעתו, ולא היה מניח לו תפילין אלא אם כן שיחררו.

א כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו: "פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי" — כופין את היורשים וכותבין לה גט (שטר) שחרור. אמרו לפניו ר' אמי ור' אסי: רבי, וכי אי (אין) אתה מודה שבניה עבדים? שבאמת אין כאן לשון שיחרור ממש, אלא רצה לומר שלא ישתעבדו בה יותר מדי, ומכל מקום אין בכך שיחרור, ובניה ישארו עבדים, ואם כן מדוע כופים את הבנים לשחררה?

כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה אמר בשם ר' יוחנן בנוסח אחר: מי שאמר בשעת מיתתו: "פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי, יעשה לה קורת רוח" — כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, ואם אין לה קורת רוח אלא כשמשחררים אותה — ישחררוה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? מצוה לקיים דברי המת.

אמר אמימר: המפקיר עבדו — אותו עבד אין לו תקנה מבחינת ההלכה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? גופיה [גופו] של העבד שוב לא קני ליה [קנוי לו לאדון], איסורא [חלק האיסור] בלבד הוא דאיכא גביה [שיש אצלו, אצל האדון] שעדיין אסור העבד בבת ישראל, ואיסורא לא מצי מקני ליה [ואת האיסור אינו יכול להקנות לו], שאין זה דבר שניתן להקנות, ושטר שיחרור לא מועיל כאן, שהרי כבר אין העבד שלו.

אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והאמר [והרי אמר] עולא אמר בשם ר' יוחנן, ורב חייא בר אבין אמר זאת בשם רב: אחד זה ואחד זה בין מקדיש עבדו ובין מפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור, משמע שמפקיר עבדו משתחרר מקנין הממון ויוצא אחר כך בגט שיחרור להיות בן חורין, אמר ליה [לו]: מה שאמרו "צריך" כוונתו שאמנם צריך ואולם אין לו תקנה, שכדי שיהיה חופשי לגמרי ויהיה מותר בבת ישראל צריך גט שיחרור, אבל אי אפשר לעשות זאת. עד כאן לשון אחת.

איכא דאמרי [יש שאומרים] זאת בלשון אחרת: אמר אמימר: המפקיר עבדו ומת האדון — אותו העבד אין לו תקנה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? גופיה [גופו] של העבד לא קני ליה [קנוי לו] עוד לאדון, איסורא [איסור] בלבד הוא דאיכא גביה [שיש אצלו], ואת הכוח להתיר איסורא [איסור] של האב לבריה [לבנו] לא מורית [מוריש]. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן שמי שאמר שאל ישתעבדו בשפחתו כופים את היורשים וכותבים לה גט שיחרור!

ענה לו אמימר: מה שאמר רב דימי בשם ר' יוחנן טעותא [טעות] היא, שלא כך אמר ר' יוחנן. אמר ליה [לו]: מאי טעותא [מה הטעות] — שלא אמרה את הדבר הזה בלשון שחרור, הא [הרי] אם אמרה בלשון שחרור הכי נמי [כך גם כן] היה מועיל הדבר, ואם כן, מפני מה אין אתה מודה לדבריו? אמר ליה [לו]: אנא [אני] כדרב שמואל בר יהודה סבירא לי [סבור אני] שלא כך היו דבריו של ר' יוחנן, אלא שאמר דבריו במקרה שאמר האב שיעשו לה קורת רוח, ואם כן, אין כאן ענין של שיחרור אלא צוואת המת לעשות קורת רוח לשפחה זו.

מסופר: ההוא דסקרתא דעבדי דאזדבן [עיר של עבדים שנמכרה] לגוי, כלו (מתו) מרוותא בתראי [אדוניהם האחרונים] הגויים, אתו לקמיה [באו אותם העבדים לפני] רבינא ואמרו שמכיון שבפועל אין להם אדונים היו רוצים להיחשב כישראלים גמורים, אמר להו [להם]: זילו אהדרו אבני מרוותא קמאי [לכו וחזרו על בני האדונים הראשונים שלכם], ויכתבו לכו [לכם] גיטא דחירותא [שטר שיחרור] ואז תהיו בני חורין לגמרי. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבינא, והאמר [והרי אמר] אמימר: המפקיר עבדו ומת — אותו העבד אין לו תקנה, וכן במוכר אותו לגוי, שבמכירה לגוי פקע שיעבודו הממוני מן העבד ואין הוא שוב יכול לכתוב לו שטר שיחרור!

אמר להו [להם]: אנא [אני] כרב דימי סבירא לי [סבור אני] שאמר בשם ר' יוחנן שהיורשים יכולים לתת גט שיחרור. אמרו ליה [לו]: מה שאמר רב דימי טעותא [טעות] היא! אמר להו [להם]: מאי טעותא [מה היתה הטעות] — שלא אמרה בלשון שחרור, הא [הרי] אם אמרה בלשון שחרור הכי נמי [כך גם כן] היה. ואם כן, יכתבו שטר שיחרור גמור, ולא תהיה בעיה. ומסכמים: והלכתא [והלכה] כרבינא בענין זה שבני האדונים הראשונים יכולים לכתוב שטר שיחרור לעבדים.

ב מסופר: ההוא עבדא דבי תרי [עבד אחד של שני בעלים] שהיו שותפים, קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה [עמד אחד מהם ושיחרר את חציו] של העבד השייך לו, אמר אידך [האדון האחר]: השתא שמעי [עכשיו ישמעו] בי רבנן [חכמים] שהעבד חציו בן חורין ומפסדו ליה מינאי [ויפסידו אותו ממני] שיכריחו אותי לשחררו, כפי שנאמר במשנה שכופים את האדון לשחרר עבד שחציו בן חורין, אזל אקנייה [הלך והקנה אותו, את העבד] לבנו הקטן, ואת הבן הקטן אי אפשר לכפות בבית דין, ואם כן, ישאר העבד ברשותו.

שלחה רב יוסף בריה [בנו] של רבא לשאלה זו לקמיה [לפני] רב פפא, שלח ליה [לו] תשובה כסגנון הכתוב: "כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישיב לו בראשו" (ראה ויקרא כד, יט. עובדיה א, טו), כלומר, כשם שהוא הערים על דברי חכמים, כך אנו צריכים להערים עליו. הלא אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי [אנו מוחזק לנו בתינוק שקרובה דעתו אצל כסף], שהוא נהנה מכסף מזומן, על כן מוקמינן ליה [נעמיד לו לתינוק] אפוטרופוס שיוכל להעריך עבור התינוק את מחיר העבד,