כי משוו [כאשר ממנים] בית דין שליח אחר, האם עושים את זה דווקא בפניו של השליח הראשון, או אפילו שלא בפניו? הדר פשטה [חזר, ופתרה] את הבעיה של עצמו: עושים זאת בין בפניו בין שלא בפניו. וכן שלחו מתם [משם], מארץ ישראל: ממנים שליח אחר בין בפניו של שליח ראשון בין שלא בפניו.

א אגב מעשים אלה מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר: אי [אם] לא אתינא [אבוא] עד תלתין יומין [שלושים יום] — ליהוי גיטא [יהא, יחול, גט] זה שאני נותן לאשתי. אתא ופסקיה מברא [בא והפסיקתו המעבורת] ולא היה יכול לעבור את הנהר. אמר להו [להם], לעומדים בצד השני של הנהר: "חזו דאתאי, חזו דאתאי" [ראו שבאתי, ראו שבאתי] ותהיו עדים בדבר. אבל בפועל לא בא, שהרי לא יכול היה לעבור את הנהר. אמר שמואל: לא שמיה מתיא [שמה ביאה], למרות שברור שרצה לעשות זאת, והרי זו מגורשת.

ועוד מעשה מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] לאנשים שהפקיד בידם גט: אי [אם] לא פייסנא לה [אפייס אותה, את אשתי] עד תלתין יומין [שלושים יום] — ליהוי גיטא [יהא זה גט], אזל פייסה [הלך ופייס אותה], ולא איפייסא [התפייסה]. אמר רב יוסף: מי יהיב לה תרקבא דדינרי [האם נתן לה תרקב, כלי גדול, מלא דינרים] ולא איפייסא [התפייסה]? ונמצא שלא קיים את תנאו לפייסה כראוי, והרי זה גט!

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, שאמר רב יוסף: מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב [וכי תרקב דינרים היה צריך לתת] לה כדי שתתפייס? הא [הרי] פייסה ולא איפייסא [התפייסה], ואם כן, קיים את תנאו מצד עצמו, ומה שלא התפייסה אינו אשמתו, ואינה מגורשת.

ומסבירים את ההבדל בין הלשונות הללו בדברי רב יוסף: הא [לשון זו] לפיה אין הגט חל — כמאן דאמר [כדעת מי שאומר]: יש אונס בגיטין, שאנו מתחשבים בענין זה של אונס אף לגבי תנאי בגיטין ואין הגט חל במקרה כזה, הא [לשון זו] לפיה הגט חל — כמאן דאמר [כמי שאומר]: אין אונס בגיטין.

ב משנה בהמשך למשניות קודמות לפיהן כל עוד לא נודע אחרת אנו מניחים שאדם עודנו חי וקיים, אומרים עוד: המלוה מעות את הכהן או את הלוי או את העני להיות מפריש עליהן מחלקן, שכאשר יפריש את התרומה והמעשרות מתבואתו, תיחשב התרומה כנתונה להם וכאילו מסרו לו את המתנות הללו בפרעון חובם, ויוכל הוא לאחר מכן למכור את התרומה לאחר (שהרי אינו רשאי לאוכלה), וכן יוכל להשתמש במעשר ראשון של לוי (חוץ מתרומת המעשר שניתנת לכהן), ובמעשר עני של העני. במקרים כאלה — מפריש עליהן את המעשרות ומוכר בחזקת שהן קיימין, ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי, או העשיר העני ושוב אינו ראוי ליטול מעשר עני.

אם בוודאי מתו אותם אנשים — צריך ליטול רשות מן היורשים כדי למכור. אבל אם הלוון (הילווה להם) בפני בית דין והתנה תנאי זה — אינו צריך ליטול רשות מן היורשין.

ג גמרא מתוך דברי המשנה עולה שהכהן (או הלוי, או העני) זוכה בחלק שבעל הבית מפריש, אלא שהוא מקנה מראש חלק זה לבעל הבית כתשלום חובו. ושואלים: ואף על גב [ואף על פי] שלא אתו לידיה [באו לידו]?! שהרי עדיין לא הגיעה התרומה או המעשרות לידי הכהן או הלוי או העני וכיצד יכולים הם להקנות דבר שלא הגיע כלל לידיהם?

אמר רב: מדובר כאן במכרי כהונה ולויה. כלומר, אנשים שהם מכרים של הנותן והוא רגיל לתת להם את תרומתו בכל פעם שיש בידו תרומות ומעשרות, וחזקה זו יפה כוחה להחשיבם כאילו קיבלו. ושמואל אמר: אפשר לפרש זאת רק במזכה להם, לכהן, ללוי, או לעני מתנותיהם על ידי אחרים שזוכים עבורם במתנות, וחוזר בעל הבית ונוטל אותן. עולא אמר: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? — שיטת ר' יוסי היא, שאמר: עשו את שאינו זוכה כזוכה, שיש מקרים שאף שלא זכה אדם בדבר, מחשיבים אותו חכמים כאילו זכה בו, מפני התקנה.

ומסבירים מדוע יש בענין זה שלוש שיטות פירוש ולא הסכימו החכמים זה לזה. כולהו [כולם], שמואל ועולא, כרב לא אמרי [אומרים], כי במכרי כהונה ולויה לא קתני [שנה] התנא במשנתנו, וכיון שלא נאמר הדבר הזה במשנה במפורש, אין לתלות בו. רב ועולא כשמואל לא קאמרי [אומרים] כי במזכה לכהן ללוי ולעני על ידי אחר לא קתני [שנה] התנא במשנתנו. רב ושמואל כעולא נמי [גם כן] לא אמרי [אומרים], כי כיחידאה לא מוקמינן [כדעת יחיד, ר' יוסי, אין אנו מעמידים] את המשנה, אלא מנסים להעמיד אותה כדברי הכל.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: המלוה מעות את הכהן או את הלוי, או את העני להיות מפריש עליהן מחלקן כפרעון חובם — מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין,

ופוסק עמהן כשער הזול, שיכול לקבוע את המחיר עבור אותן מתנות שעתיד להפריש לפי השער הזול יותר: או של זמן ההפרשה, או כשער של עכשיו בזמן ההלוואה. ואין בו משום רבית, שאין אומרים שמפני שהקדים לתת להם כסף, והרי זה כמי שלוו ממנו, נמצא שנפרע מהם יותר ממה שנתן להם. וחוב כזה אין שביעית משמטתו, שהסכם זה נמשך גם אחרי שנת השמיטה.

ואם בא נותן הכסף לחזור בו מן ההסכם שביניהם — אינו חוזר. נתייאשו הבעלים, שמשום מה סבר שאין בידו להפריש ונתייאש מן הכסף שנתן, אף על פי שאחר כך התברר לו שהתייאש בטעות — אין מפריש עליהם, אלא הכסף שנתן נחשב כמתנה גמורה, לפי שאין מפרישין על האבוד. שכיון שכבר התייאש, נמצא שהכסף נקנה לחלוטין למקבלים, ואם צריך להפריש, אינו יכול לסמוך על מה ששילם להם קודם.

ומבארים ברייתא זו: אמר מר [החכם] בברייתא: פוסק עמהם כשער הזול. ושואלים: פשיטא [פשוט הדבר], מדוע לא יעשה כן? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], שאף על פי שלא פסק ולא אמר במפורש שהוא עושה זאת כשער הזול — כמי שפסק דמי [הוא נחשב]

ויכול לסמוך על כך. עוד שנינו בברייתא: ואין בו משום רבית, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ומשיבים: כיון דכי לית ליה [שכאשר אין לו] לכהן או ללוי, כגון שלא צמחה תבואה בשדה מחמת הבצורת, לא יהיב ליה [אינו נותן לו, למלווה] דבר בתמורה להלוואה, כי אית ליה נמי [כאשר יש לו גם כן] אין בו משום רבית, משום שאין כאן תנאי שיקבל יותר מסכום ההלוואה, אלא הכל לפי מה שיזדמן כאשר יקרה הדבר בפועל.

עוד שנינו בברייתא: ואין שביעית משמטתו, ומדוע? — שלא קרינא ביה [קוראים אנו בו], בחוב כזה "לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'"(דברים טו, ב), שהרי אין המלווה יכול לתבוע את ההלוואה הזו מן הלווה ואינו יכול לנוגשו.

עוד שנינו בברייתא: ואם בא לחזור — אינו חוזר. אמר רב פפא: לא שנו אלא בעל הבית בכהן, שאין בעל הבית יכול לומר: חוזר אני בי, והחזר לי את הכסף ואני לא אשתמש בתרומה שאפריש, אבל כהן בבעל הבית, אם בא לחזור — חוזר בו, ומה טעמו של דבר? — דתנן [שכן שנינו במשנה]: בכל מיקח, אם נתן לו הקונה מעות ולא משך הימנו [ממנו] פירות — יכול המוכר לחזור בו. ואף כאן הרי קיבל הכהן רק כסף ועדיין לא היתה הקנייה בפועל של פירות התרומה והמעשרות לבעל הבית, וכסף אינו עושה קנין גמור.

עוד שנינו בברייתא שאם נתייאשו הבעלים — אין מפריש עליהן, לפי שאין מפרישין על האבוד. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאיליו] שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דאקון [שנעשתה התבואה קנה] והתייבשה, מהו דתימא [שתאמר] אקנתא מילתא [עשיית קנה דבר] היא, שבשלב זה יכולה עוד התבואה לחזור לאיתנה, ואינו מתייאש ממנה לגמרי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין התיקון מצוי במצב כזה, ואין אדם סומך על כך.

ה תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: המלוה מעות את הכהן, או את הלוי בבית דין, ומתו — מפריש עליהן בחזקת אותו השבט ששאר הלוויים זוכים במעשרות ואינו צריך לבדוק אם יש להם יורשים מיידיים, והוא מעכב את המעשרות שבידו בשביל חוב קרובם. ואם מלווה את העני בבית דין, ומת — מפריש עליו בחזקת עניי ישראל האחרים. ר' אחי אומר: בחזקת עניי עולם.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם]? שהרי ודאי גם ר' אחי אינו מתכוון אלא לעניי ישראל ולא לעניים גויים, שאין נותנים להם מעשר.