אבל בבית דין של ישראל, כיון דנפק ליה דינא לקטלא [שיצא לו דינו למיתה] — קטלי ליה [ממיתים אותו].

אמר ליה [לו] אביי: בית דין של ישראל נמי [גם כן] אפשר דחזו ליה זכותא [שיראו לו זכות אחרי כן] ויפטרוהו! אמר לו רב יוסף: כי חזו ליה זכותא [כאשר רואים לו זכות] — הרי זה מקמי דליגמר דינא [לפני שנגמר הדין], ואולם בתר גמר דינא [אחרי גמר הדין] — תו לא חזו ליה זכותא [שוב אין רואים לו זכות], שאין זה מצוי שיראו לו זכות לאחר שנגמר דינו.

ומציעים: לימא מסייעא ליה [האם אפשר לומר שאפשר לסייע לו], לרב יוסף, ממה ששנינו: כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו "מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני היו עדיו" — הרי זה יהרג ואין אנו חוששים שמא ראו לו זכות אחרי כן ופטרוהו! ודוחים: משם אין ראיה, דלמא [שמא] בורח שאני [שונה], שוודאי לא היה מקום ללמד עליו זכות.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו: שמע מבית דין של ישראל שהיו אומרים "איש פלוני מת", או "איש פלוני נהרג" — ישיאו, כלומר, מתירים בית דין את נישואי אשתו לאחר. שמע מקומנטריסים (סופרי בית משפט) של גוים "איש פלוני מת", או "איש פלוני נהרג" — אל ישיאו את אשתו.

ונברר: מאי [מה] פירוש "מת" ומאי [ומה] פירוש "נהרג"? אילימא [אם תאמר] ש"מת" כוונתו מת ממש, ו"נהרג" כוונתו נהרג ממש, אם כן דכוותיה [שכיוצא בו] גבי גוים אמאי [מדוע] אל ישיאו את אשתו? הא קיימא לן [הרי מוחזק בידינו], הכלל שכל גוי המסיח לפי תומו הימוני מהימני ליה [מאמינים אנו לו],

אלא לאו [האם לא] הכוונה "מת" — שהוא יוצא למות, ו"נהרג" כוונתו — יוצא ליהרג, וקתני [ושנה]: בבית דין של ישראל ישיאו את אשתו. משמע שבבית דין של ישראל אכן אין חוזרים בהם במקרה שכזה.

ודוחים: לעולם תפרש "מת" כוונתו ממש, ו"נהרג" — ממש, ומה ששאלת דכוותיה [שכיוצא בו] גבי גוים אמאי [מדוע] לא? והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שכל גוי מסיח לפי תומו הימוני מהימני [מאמינים לו]! — הני מילי במילתא דלא שייכי בה [דברים אלה אמורים דווקא בדבר שהם אינם שייכים בו] אלא מספרים מעשה בלבד, אבל במילתא דשייכי בה, עבדי לאחזוקי שקרייהו [בדבר שהם שייכים בו, עשויים הם לחזק את שיקרם] ולומר שאכן נהרג אף על פי שלא כך היה.

א משנה המביא גט בארץ ישראל, שאין השליח צריך להעיד עליו, אלא רק מוסר את הגט (וראה במשנה הבאה להלן עמוד ב), וחלה השליח — הרי זה משלחו ביד אחר, ואם אמר לו הבעל: תוך כדי כך שאתה נותן לה את הגט טול לי הימנה חפץ פלוני שיש לי פיקדון בידה — במקרה זה לא ישלחנו ביד אחר, שאנו אומרים שאין רצונו של אדם שיהא פקדונו ביד אחר שלא שלחו הוא עצמו.

ב גמרא אמר רב כהנא: "חלה" תנן [שנינו במשנה]. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאיליו] הלא "חלה" קתני [שנה] ומה הוסיף רב כהנא בדבריו! ומשיבים מהו דתימא [שתאמר] כי הוא הדין אף על גב [אף על פי] שלא חלה יכול למסור שליחותו לאחר, והאי דקתני [וזה ששנה במשנתנו] "חלה" — אורחא דמילתא קתני [דרכו של דבר שנה], שבדרך כלל שליח מקיים את שליחותו ורק מפני מחלה אינו יכול לעשות זאת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שדווקא כאשר חלה מותר לו לעשות כן.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שאמר ליה [לו] רק "הולך גט זה לאשתי ", אף על גב [אף על פי] שלא חלה נמי [גם כן] יכול למנות שליח אחר במקומו, שהרי לא הקפיד שדווקא הוא יהא המוסר. ואי [ואם] שאמר ליה [לו] "את [אתה] הולך את הגט "— אפילו חלה נמי [גם כן] לא, שהרי הדגיש הבעל שרוצה שדווקא שליח זה יוליך את הגט. ואי [ואם] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, אפילו חלה נמי [גם כן] לא ימסרנו לאחר בכל מקרה!

דתניא [שכן שנינו בברייתא], האומר לשליח: "הולך גט זה לאשתי" — הרי זה השליח משלחו ביד שליח אחר אם ירצה, אבל אם אמר לו המשלח: "את [אתה] הולך גט זה לאשתי" — הרי זה לא ישלחנו ביד אחר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך — אין השליח עושה שליח. ולפי זה קשים דברי רב כהנא!

ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שבאמת במשנתנו מדובר שאמר לו המשלח לשליח "הולך", ורצה לומר שאף בברייתא יש להבין: והוא שחלה השליח. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שמשנתנו עוסקת במקרה שאמר לו "את הולך", ואולם חלה שאני [שונה], שאנו מניחים שאף המשלח לא היה מקפיד בכך. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: משנתנו אפילו שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, שבדרך כלל אין שליח עושה שליח — ואולם חלה שאני [שונה], שבמקרה זה גם הוא מודה ששליח עושה שליח, בין ב"הולך" ובין ב"את הולך".

תנן [שנינו במשנתנו]: המביא גט בארץ ישראל וחלה — הרי זה משלחו ביד אחר, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה ] ממה ששנינו להלן, אמר לשנים: "תנו גט לאשתי", או אמר לשלשה: "כתבו גט ותנו לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו. ונדייק מכאן: אינהו אין [הם עצמם כן], אבל שליח לא יעשה זאת במקומם!

אמר אביי: התם טעמא מאי [שם מהו הטעם] — משום בזיון של הבעל שאינו רוצה שיתפרסם הדבר, ולכן אין הם רשאים לעשות שליח אחר. אבל הכא [כאן] לאחר שכבר שלח את הגט בעל לא קפיד [מקפיד] עוד, ולכן שליח יכול לעשות שליח אחר במקומו.

רבא אמר: שם יש טעם אחר לכך שלא יאמרו לשליח אחר לכתוב — משום דמילי נינהו [שדברים הם], כלומר, הבעל לא נתן בידם דבר מוחשי, אלא ציווי, מילים בלבד, ומילי לא מימסרן [ודברים אינם נמסרים] לשליח, ולכן אינם יכולים להעביר את שליחותם לידי אחר, ואילו כאן השליח הראשון מעביר את הגט עצמו לשליח האחר.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה בין הסברי אביי ורבא אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי שליח מתנה, ששלחו לכתוב שטר מתנה לאחר, ובפלוגתא [ובמחלוקת] של רב ושמואל שנחלקו בדבר, רב אמר: מתנה אינה כגט לענין זה ואין נותן המתנה מקפיד בדבר מיהו השליח, כי אין בכך בזיון לנותן שאדם אחר כותב את השטר ולא השליח שמינהו הנותן, ושמואל אמר: מתנה הרי היא כגט, וטעמו: שדברים (הוראה לכתוב שטר) אינם יכולים להימסר לשליח.

ג שנינו במשנה: ואם אמר לו הבעל לשליח הגט "טול לי הימנה חפץ פלוני" — לא ישלחנו ביד אחר, שכן אין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר. אמר ריש לקיש: כאן במשנה זו, כאשר נימק את דין המשנה באופן זה, שנה רבי והשמיע לנו שאין השואל רשאי להשאיל לאחרים את מה שקיבל בהשאלה, ואין השוכר רשאי להשכיר לאחרים. שהרי קיים שם אותו נימוק: שאין רצונו של הבעלים שיהיה פקדונו ביד אחר.

אמר לו ר' יוחנן: הלכה זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה, וזה אינו עיקר החידוש במשנה, אלא זימנין דגיטא נמי לא הוי [פעמים שגט גם כן אינו]. שלא זו בלבד שאין עושים כן לכתחילה שלא לעבור על דעת הבעל באשר לחפץ שביד האשה, אלא שליחות הגט עצמה בטלה אז לגמרי, ומדוע? — שנעשה דבר זה כמי שאמר לו הבעל לשליח "אל תגרשה אלא בבית" והוא גירשה, נתן לה את הגט, בעלייה, או שאמר לו: "אל תגרשה אלא בימין" וגירשה בשמאל. ואף כאן אפשר לומר שאם לא ביצע את כל הוראות שליחותו, הרי זה פגם אף בעצם שליחות הגט.

ומפרטים: דכולי עלמא [לדעת הכל], היכא דנפקה לאפיה ויהבה ליה [במקום שיצאה האישה לפניו, לקראתו, ונתנה לו] אותו חפץ שביקשו הבעל להביא והדר שקלה מיניה גיטא [וחזרה ולקחה ממנו את הגט] — כולי עלמא לא פליגי דגיטא גיטא מעליא הוי [הכל אינם חולקים שהגט גט מעולה הוא]. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה היכא [במקום, במקרה] שאמר ליה [לו] הבעל לשליח: