או שמצאו בין כליו בביתו, אפילו היה זה לזמן מרובה — כשר.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים ביחס לפסק הלכה במחלוקת מהו "לאלתר" שבמשנה: רב יהודה אמר בשם שמואל, הלכה: שלא שהה אדם שם. רבה בר בר חנה אמר בשם רב יצחק בר שמואל, הלכה: שלא עבר אדם שם.

ושואלים: לימא מר [שיאמר חכם זה, רב יהודה בשם שמואל] הלכה כמר [כחכם זה], כדעת יש אומרים, ומר [וחכם זה, רבה בר בר חנה בשם רב יצחק בר שמואל] שיאמר הלכה כמר [כחכם זה, כר' שמעון בן אלעזר]! ומפני מה הוצרכו לפרש את השיטות? ומשיבים: משום דאפכי להו [שהיו הופכים אותם] את שמות האומרים, ר' שמעון בן אלעזר ויש אומרים. ומשום כך רצו לברר את דבריהם שלא תהא בהם טעות להלכה.

א שנינו במשנה: מצאו בחפיסה או בדלוסקמא. ושואלים: מאי [מה] פירוש "חפיסה"? אמר רבה בר בר חנה: חמת (נאד) קטנה. מאי [מה] פירוש "דלוסקמא"? — טליקא דסבי [ארנק של אנשים זקנים].

ב משנה שליח המביא גט לאשה, והניחו את המגרש כשהוא איש זקן או חולה — נותן לה השליח את הגט בחזקת שהוא קיים (חי) עדיין, ואין חוששים שמא מת הבעל בינתיים ובטל הגט.

וכיוצא בזה, בת ישראל הנשואה לכהן ורשאית לאכול תרומה מכוח נישואיה אלה, והלך בעלה למדינת הים — ממשיכה להיות אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. וכן השולח קרבן חטאתו ממדינת הים — מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ואין חוששים שמא מת בינתיים ונפסלה החטאת.

ג גמרא אמר רבא: לא שנו במשנה שאומרים שחזקת אדם שנשאר בחיים אלא בזקן שלא הגיע לגבורות (לשנת השמונים לחייו), וחולה סתם, מאחר שרוב חולים לחיים קמים מחוליים, אבל אם היה זה זקן שהגיע לגבורות, או גוסס, שהרי ידוע כי רוב גוססין למיתה — לא סומכים על חזקה זו.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו בברייתא: המביא גט והניחו את המגרש כשהוא זקן, אפילו בן מאה שנה — נותן לה בחזקת שהוא קיים! ומסכמים: תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו של רבא.

ומעירים: ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שאין זו קושיה, ודווקא במי שהוא בן מאה שנה נאמרה ברייתא זו, כיון דאיפליג [שהפליג] בשנים יותר משנות כל אדם — איפליג [הפליג], ואין חוששים שמא מת עכשיו, אבל סתם זקן לאחר גיל הגבורות לחייו יש לחשוש שמא מת.

ד רמי ליה [השליך לו, הראה לו סתירה] אביי לרבה, תנן [שנינו במשנתנו]: המביא גט, והניחו זקן או חולה — נותן לה את הגט בחזקת שהוא קיים ואין אנו חוששים שמא מת. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: האומר לאשתו "הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתו (מיתתי) ", שהגט יחול שעה אחת לפני שימות, אם היתה זו אשת כהן — אסורה לאכול בתרומה מיד, שאנו חוששים שמא בעוד שעה ימות!

אמר ליה [לו] רבה: מדין תרומה על דין גיטין קא רמית [אתה משליך, מקשה]? הלא תרומה אפשר לה לאשה שלא תאכל, אלא תסתפק בחולין, ולכן אפשר להחמיר בה מפני החשש, אבל גט לא אפשר, שאין לכך תקנה, ולכן סומכים על החזקה.

ורמי [והשלך, הראה סתירה] מדין תרומה אתרומה [על דין תרומה], תנן [שנינו במשנתנו]: בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים — אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: "הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו" — אסורה לאכול בתרומה מיד. והרי זו סתירה מאותו דין עצמו!

אמר רב אדא בריה [בנו] של רב יצחק: שאני התם [שונה שם], שהרי אסרה עליו שעה אחת קודם מיתתו, ואם כן, בוודאי חל עליה איסור עוד בחייו, אלא שאין אנו יודעים בדיוק מתי הוא מתחיל, ולכן חוששים לכך מיד. מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ממאי דאיהו מיית ברישא [ממה, מניין אתה יודע שהוא ימות בתחילה] ואז יחול האיסור? דלמא איהי מייתא ברישא [שמא היא תמות בתחילה], ואם כן, לא היה כאן איסור כלל!

אלא אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [ברייתא זו] המתירה לאשה לאכול תרומה — שיטת ר' מאיר שלא חייש [חושש] למיתה, הא [זו] האוסרת על האשה לאכול תרומה — שיטת ר' יהודה דחייש [שחושש] למיתה.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: הלוקח (קונה) יין בלתי מעושר מבין הכותים (שומרונים) ורוצה לשתות ממנו, אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש בעוד זמן — הרי הן (ייעשו) תרומה, עשרה לוגין יהיו מעשר ראשון, תשעה — מעשר שני, ומיחל (ומחלל) את המעשר השני בכסף ושותה מיד, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה ור' אסי ור' שמעון אוסרים. ובהמשך הדברים מסבירים חכמים את דבריהם שהם חוששים שמא ייבקע הנאד, ור' מאיר אינו חושש לכך. וכיוצא בזה נאמר שר' מאיר אינו חושש לאסון כגון מיתה, ור' יהודה חושש לכך.

רבא אמר: