"כלי" "כלי" מהתם [משם], שגם בדיני מת וגם בדיני טומאות אחרות נזכרה המלה "כלי", ואנו למדים הלכה מהלכה.

שנינו בברייתא הקודמת שמוסף שק על הבגד שטמא משום אריג. ותוהים: אטו [וכי] בגד לאו [לא] אריג הוא?! אלא הכי קאמר [כך אמר] כך יש לתקן ולומר: מוסף דין השק העשוי משערות עזים על הבגד, שאף על פי שאינו אריג — הריהו טמא. ושואלים: דבר העשוי משערות עזים ואפילו בלתי ארוג, למאי חזי [למה ראוי]? אמר ר' יוחנן: שכן עני קולע שלש נימין (שערות) עזים ותולה בצואר בתו לקישוט.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת מדרש הלכה מפורט בענין אותו כתוב. מה שנאמר "שק" אין לי ללמוד מכך אלא ששק שלם יקבל טומאה, מניין לרבות לקבלת טומאה אף את הקילקלי (מושכות) ואת החבק (רצועה שקושרים לסוס תחת בטנו) — תלמוד לומר: "או שק", שבאה המלה "או" ללמדנו שאין המדובר רק בשק, אלא אף בדברים אחרים הדומים לו. יכול שאני מרבה על ידי הוספה זו אף את החבלים ואת המשיחות (חבלים דקים) — תלמוד לומר: "שק". ואנו למדים: מה שק הינו טווי ואריג — אף כל שהוא טווי ואריג, והחבלים והמשיחות אינם עשויים מחוטים טוויים, וודאי שאינם ארוגים.

הרי הוא אומר בדיני טומאת מת: "וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו" (במדבר לא, כ) ובא הפסוק לרבות לקבלת טומאה גם את הקילקלי ואת החבק שאף הם בכלל מעשה עיזים.

יכול שאני מרבה אף את החבלים ואת המשיחות שאף הם מעשי עיזים? ודנים תחילה בדרך סברה: ודין הוא שלא יהיה החבל טמא, שכן טימא הכתוב דבר הנוגע בשרץ, וטימא דבר הנוגע במת. ומה כשטימא בשרץ לא טימא אלא את הטווי ואריג כפי שאמרנו, אף כשטימא במת לא טימא אלא את הטווי ואריג.

ואולם אפשר לדחות: הן (אמנם) אם היקל בטמא שרץ שהיא טומאה קלה ואמר שבה אין החבלים מקבלים טומאה, האם נקיל גם בטומאת המת שהיא חמורה?! ושמא כיון שטומאת מת חמורה יותר, יטמא בה אף דבר שאיננו טווי וארוג ובכלל זה אף החבלים — תלמוד לומר המילים "בגד" ו"עור", "בגד" ו"עור" לגזירה שוה, שילמד אחד על חבירו. שנאמר "בגד" ו"עור" בטומאת שרץ ("וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמאו מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר".

ויקרא יא, לב), ונאמר "בגד" ו"עור" וכן נאמר "בגד" ו"עור" בטומאת מת. ואנו למדים: מה בגד ועור האמור בטומאת שרץ לא טימא אותם אלא כאשר הם טווי ואריג, אף בגד ועור האמור בטומאת מת לא טימא אלא כאשר הם טווי ואריג.

ועל ידי גזירה שווה זו אפשר להמשיך ולומר: ומה בגד ועור האמור במת טמא כל שהוא מעשה עזים — אף בגד ועור האמור בשרץ טמא כל שהוא מעשה עזים.

אין לי ללמוד מגזירה שווה זו לקבלת טומאה אלא דבר הבא מן העזים בלבד, מנין לרבות דבר הבא (שנעשה) מזנב הסוס ומזנב הפרה שאף הוא מקבל טומאה? — תלמוד לומר: "או שק", כלומר, שק וכל הדומה לו, ובכלל זה גם העשוי מזנב הסוס וזנב הפרה.

על כך תוהים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת אותו, השתמשת בו], בריבוי זה ללמוד לטומאת קילקלי וחבק, וכיצד ניתן ללמוד מכאן לענין זנב סוס ופרה?

ומשיבים: הני מילי מקמי דליתיה [דברים אלו אמרנו לפני שבאה] הגזרה שוה, השתא דאתי [עכשיו שבאה] הגזירה שווה אייתור ליה [נעשו מיותרים], שמן המילים "וכל מעשה עזים" למדים לכל דבר הנעשה משערות עזים (כמו החבק), ושוב אין צורך ללמוד זאת מריבוי "או שק", ומשום כך משמשת לשון ריבוי זו לענין אחר, לדבר הנעשה מזנב הסוס או הפרה.

וממשיכים במדרש ההלכה: ואין לי אלא שהעשוי מזנב סוס נטמא בשרץ, ואולם בטומאת מת מניין שדבר העשוי מהם נטמא?

ומתחילה רוצים להוכיח מסברה: ודין הוא שיהא כן, שכן טימא במת וטימא בשרץ, מה כשטימא בשרץ עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה שהוא מקבל טומאה כדבר העשוי מעשה עזים, אף כשטימא במת עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים.

ודוחים: הן (אמנם) אם הרבה הכתוב והוסיף פרטים נוספים בטומאת ערב כטומאת שרץ, שהטמא בה טובל קרוב לערב ונטהר — שהיא מרובה, כי רוב הטומאות האחרות הן טומאות מסוג זה, ומן הדין אם כן אף להרבות בה פרטים כדבר הבא מזנב הסוס או הפרה, ואולם האם נרבה אותם דברים אף בטומאת שבעה שהיא מועטת, שאינה אלא במגע המת?!

אלא תלמוד לומר "בגד" ו"עור" "בגד" ו"עור" ללימוד בדרך גזירה שוה. וכך יש ללמוד: נאמר "בגד" ו"עור" בטומאת שרץ ונאמר "בגד" ו"עור" בטומאת מת, מה "בגד" ו"עור" האמור בשרץ עשה הכתוב דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה לענין קבלת טומאה כמעשה עזים, אף "בגד" ו"עור" האמור במת מלמדנו שעשה הכתוב דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים.

ב ומעירים: וחייבים לומר שבשני הפסוקים הללו המילים "בגד" ו"עור" הן מופנה. כלומר, אינן צריכות לעניינן ולא באו אלא כדי ללמוד מהן להשוואה זו, שכן גזירה שווה הסומכת על ביטויים שיש להם משמעות רק לצורך גזירה שווה אינה ניתנת לפירכה בדרך הגיונית. דאי לאו [שאם מילים אלה לא] מופנה הן אפשר לדון בהשוואה על פי ההגיון, ואיכא למיפרך [יש אפשרות לפרוך, להקשות] על ההשוואה כך: מה לשרץ שאתה לומד ממנו, הלא חמור הוא, שכן מטמא הוא אף בשיעור קטן כעדשה, מה שאין כן במת שאינו מטמא אלא בכזית ממנו,

אלא ודאי לאי אפנויי מופני [שהוא מופנה]. ומוכיחים שאכן מילים אלה מופנות לצורך ההשוואה בלבד: מכדי [הרי טומאת שרץ איתקש הוקשה, הושוותה] לטומאת שכבת זרע, דכתיב [שכן נאמר]: "והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא כב, ד), וסמיך ליה [וסמוך לו] "או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו" (ויקרא כב, ה), וכתיב ביה [ונאמר בו] בדיני שכבת זרע: "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכובס במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, יז), וכיון שסמוכים הפסוקים למדים הם בהלכה זה מזה, ואם כן "בגד" ו"עור" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בטומאת שרץ למה לי, לשם מה נכתבו? אלא ודאי שמע מינה לאפנויי [למד מזה שבא כדי להדגיש שהמילים מופנות, מיותרות].

ומעירים: ואכתי [ועדיין] מופנה מצד אחד הוא, שאמנם המילים "בגד" ו"עור" האמור בטומאת שרץ אינן הכרחיות במקומן ואפשר היה לדעת את הנלמד ממנו בדרך אחרת, ואולם האמור בטומאת מת חשוב לעניינו, והגזירה השווה הזו מופנה איפוא רק מצד אחד (מצד דיני שרץ). הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] כי גזירה שווה המופנה מצד אחד בלבד למידין ממנה ואין משיבין (דוחים על ידי סברה בלבד) עליה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי גזירה שווה כעין זו למידין ממנה ומשיבין עליה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: "בגד" ו"עור" האמורים במת נמי אפנויי מופנה [גם כן מופנים הם], שכן מכדי [הרי] מת אתקש [הוקש, הושווה] לשכבת זרע, דכתיב [שכן נאמר]: "והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא כב, ד), וכתיב [ונאמר] בדין שכבת זרע: "וכל בגד וכל עור" (ויקרא טו, יז), אם כן "בגד" ו"עור" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בטומאת מת למה לי? — שמע מינה לאפנויי [למד ממנו שבא כדי להפנות] להדגיש שמילים אלה מיותרות במקומן, ונועדו לצורך ההשוואה עם דיני השרצים.

ג כיון שהוזכרו במשא ומתן זה דברים הקשורים במלחמת מדין, דורשים עוד מן הכתובים באותו ענין; "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'" (במדבר לא, נ). אמר ר' אלעזר: "עגיל" — זה דפוס (כלי שבו שמים) של דדין. "כומז" — זה דפוס של בית הרחם.

אמר רב יוסף: אי הכי, היינו דמתרגמינן [אם כן, זהו שאנחנו מתרגמים] "כומז" במלה הארמית "מחוך", שכוונתו דבר המביא לידי גיחוך. אמר ליה [לו] רבה: מגופיה דקרא שמע מינה [מגופו של הפסוק למד ממנו] מה שימושו של "כומז", שכן נדרש "כומז" כנוטריקון: כאן מקום זימה.

על הנאמר באותו פרק "ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה" (במדבר לא, יד), אמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה, אמר להן משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון כשם שחטאתם בבנות מואב ומדין בשיטים? אמרו לו: "ולא נפקד ממנו איש" (במדבר לא, מט), כלומר, כולנו שלמים במעשים כשם שהיינו. אמר להן: אם כן כפרה למה? שהרי תכשיטים אלו הביאו הנשיאים לכפר על נפשותיהם. אמרו לו: אם אמנם מידי עבירה במעשה יצאנו, מידי הרהור עבירה לא יצאנו! מיד החליטו "ונקרב את קרבן ה'".

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה — מפני