אבל אם היה החולץ קטן, או שחלץ לא בסנדל כי אם באנפיליא (גרב של בד) — הרי אלו חליצות פסולות לגמרי, ולא רק שאינן מתירות אותה להינשא, אלא גם אין פוסלות אותה מן האחים.

שיטה נוספת על אלה של רב ושמואל בענין הפוסלים לכהונה, היא של זעירי שאמר: כל המקרים הללו כולן, כל המקרים שנשנו במשנה אין פוסלין את האשה מכהונה חוץ מן המקרה האחרון, ששמות נשיו שווים, והורה לסופר לכתוב גט סתם והשאיר בידו את הברירה למי מהן יתן את הגט.

וכן אמר רב אסי: כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון. ואילו ר' יוחנן אמר שיטה אחרת בענין זה: אף אחרון נמי [גם כן] אינו פוסל לכהונה, שאין אנו חוששים כלל לדעה שיש ברירה לומר שהוברר בנתינת הגט שלשמה של אותה אשה נכתב.

ומעירים: ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: האחין שחלקו את ירושת אביהם לקוחות הן מבחינת ההלכה, ונחשבים כאילו קנו זה מזה, ולכן מחזירין זה לזה ביובל כדין כל מי שקנה שדה מחבירו, וחולקים מחדש. ואין אנו אומרים יש ברירה — שבחלוקה הראשונה הוברר חלקו המיוחד של כל אחד מן האחים, והרי הוא שלו לצמיתות.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו דברי ר' יוחנן שאין ברירה גם בענין ירושה וגם בענין הגט. דאי איתמר בהא [שאם היה נאמר רק בזה], בגט, היינו אומרים: דווקא בהא קאמר [בזה אומר] ר' יוחנן שאין ברירה, משום דבעינן [שאנו צריכים] שיהא הגט כתוב מתחילתו "לה", כלומר לשמה, אבל התם [שם] לענין ירושה, יכולים היינו לומר: דווקא מכר הוא דאמר רחמנא [שאמרה תורה] ליהדר [שיחזור] ביובל, אבל ירושה ומתנה לא יחזרו ביובל, לכן השמיע לנו שאין הדבר כן והאחים לקוחות הם, ואין ברירה.

ולצד האחר: אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] רק בשדה, היינו אומרים שפסק כך משום דלחומרא [שלהחמיר], ושמא אין דעתו של ר' יוחנן מוחלטת בענין זה, אלא שמפני הספק הוא מחמיר להחזיר את הקרקעות זה לזה. אי נמי [או גם כן] לא פסק כך משום שאין ברירה, אלא מפני שביובל אנו מדברים על החזרת מצב הדברים כתחילה, כמו שהיו הנחלות בזמן החלוקה לשבטים. אבל הכא [כאן], בגט, אימא [אמור] שלא, לכן, צריכא [נצרכה] שיאמר הדבר גם בגט, לומר שר' יוחנן סבור ככלל שאין ברירה.

א בעא מיניה [שאל אותו] רב הושעיא מרב יהודה: אמר הבעל ללבלר "כתוב גט לאיזו מנשי שתצא בפתח תחילה", מהו? האם גט כשר הוא? אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה במשנה]: יתר מיכן, אמר ללבלר "כתוב לאיזו שארצה אגרש" — פסול לגרש בו, אלמא [מכאן] שאין ברירה!

איתיביה [הקשה לו] רב הושעיא ממה ששנינו, האומר לבניו: "הריני שוחט את הפסח בירושלים על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים", כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו לעיר — זכה בחלקו על ידי אביו, ומזכה את אחיו עמו. ומכאן שאומרים יש ברירה, שהרי כאן מתברר למפרע שעליו שחט האב את הפסח!

אמר ליה [לו] רב יהודה: הושעיא ברי [בני], מה ענין פסחים אצל גיטין? אין הדברים דומים! הא אתמר עלה [הרי נאמר עליה], על משנה זו שבפסחים, אמר ר' יוחנן: אין כוונת האב שבאמת רק הראשון מבניו הוא שיזכה, ולא אמר זאת האב אלא רק כדי לזרזן במצות ובאמת זיכה את הפסח לכולם.

מעירים: דיקא נמי [מדוייק כך גם כן] מלשון המשנה, דקתני [ששנה]: כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו — זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו; אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא [נניח אם אומר אתה שכבר מינה אותם האב על הפסח מתחילה] — שפיר [יפה], שכולם היו מנויים ולכן זכו כולם, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא אמנינהו [מינה אותם] מתחילה בזמן שחיטת הפסח, לאחר שחיטה מי קמיתמנו [האם אפשר עוד להתמנות]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נמנין על הפסח בתוך חבורה מסויימת, ומושכין ידיהן (מבטלים) ממנו, ממה שנמנו על חבורה זו, עד שישחט קרבן הפסח, ואולם לאחר שנשחט הקרבן אי אפשר עוד להיכנס לחבורה ולא לצאת ממנה! אלא ודאי שהמנה האב מלכתחילה את כל בניו, ולא אמר כן אלא כדי לזרזם.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] לחזק את דברי ר' יוחנן שאין מדובר כאן אלא בזירוז: שמעשה היה שאמר אב לבניו דבר כגון זה, וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים (עצלים). וכיון שלא נאמר שרק הבנות הן שזכו בפסח, אלא רק שהן נמצאו זריזות — משמע שכל זה לא היה ענין של זכייה ממשית אלא של זירוז בלבד.

על משא ומתן זה שבין רב יהודה ורב הושעיא אמר אביי בתמיהה: רב הושעיא קא בעי מיניה [שואל אותו], את רב יהודה שאלה העוסקת במקרה של אדם שתולה את הברירה בדעת אחרים, במי שתצא ראשונה מהפתח, ואילו רב יהודה קא פשיט ליה [פותר לו] ממקרה שיש בו ברירה באופן של תולה בדעת עצמו, למי שהוא ירצה לתת לה את הגט, והדר מותיב ליה [ואחר כך חוזר רב הושעיא ומקשה לו] ממקרה של תולה בדעת אחרים, במי שיעלה ראשון לירושלים? ומה ההגיון שבדבר?

אמר רבא: מאי קושיא [מה הקושי שבזה]? דלמא דמאן דאית ליה [שמא שמי שיש לו, שסבור] שיש ברירה בכל האופנים: לא שנא [שונה] תולה בדעת עצמו ולא שנא [שונה] תולה בדעת אחרים — תמיד אית ליה [יש לו, הריהו מקבל] את העיקרון של ברירה, ומאן דלית ליה [ומי שאין לו, אינו מקבל] את העיקרון של ברירה גם הוא לא שנא [שונה] תולה בדעת עצמו ולא שנא [שונה] תולה בדעת אחרים — בכל אופן לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את העיקרון של ברירה!

אמר ליה [לו] רב משרשיא לרבא: אי אפשר לומר כך, והא [והרי] התנא ר' יהודה, במקרה שתולה בדעת עצמו לית ליה [אין לו] ברירה, וכשתולה בדעת אחרים אית ליה [יש לו] ברירה!

ומפרשים את הדבר: תולה בדעת עצמו לית ליה [אין לו] ברירה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הלוקח (קונה) יין מבין הכותים (שומרונים) ולשיטה זו הריהם כיהודים לענין חיובי תרומות ומעשרות, אלא שיש לחשוש שלא עישרו ונמצא שיש בידו יין של טבל, אומר כך: שני לוגין שאני עתיד להפריש לאחר זמן ממאה לוגים שיש לפני — הרי הן מעכשיו תרומה לכהן, עשרה לוגים הן מעשר ראשון ללוי, תשעה (עשירית מן הנותר) הם מעשר שני שהמפריש מעלהו לירושלים ואוכלו,