דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה [שלוקח אותו, את העציץ ובו העלה ונותן אותו לה]. רבא אמר פסול, שאמנם מעיקר הדין אם יתן לה את העלה כפי שהוא מחובר לצמח הגדל בעציצו, הרי זה כשר. אבל בכל זאת פוסלים אותו משום גזרה שמא יקטום (יתלוש) רק את העלה הזה ויתן אותו לה, ונמצא שנתן לה גט מדבר שנתלש מן המחובר לאחר כתיבתו.

א באותו ענין עצמו של עציץ נקוב דנים עוד: היה עציץ של אחד וזרעים שבו היו של אחר, ומכר בעל העציץ את עציצו לבעל הזרעים, כיון שמשך בעל הזרעים את העציץ — קנה, שהעציץ עצמו נחשב כמיטלטלים ומיטלטלים נקנים במשיכה. אבל אם מכר בעל זרעים לבעל עציץ את הזרעים — לא קנה בעל עציץ את הזרעים עד שיחזיק (יעשה מעשה חזקה) בזרעים עצמם, כגון לעדור או לנכש את האדמה שסביבם. שכיון שהזרעים מחוברים לקרקע — הם נחשבים כקרקע, וקרקע אינה נקנית במשיכה.

היו עציץ וזרעים של אחד, ומכרן לאחר, כיון שהחזיק הקונה בזרעים ונקנו לו בכך — קנה איתם גם את העציץ. וזו היא ששנינו: נכסים שאין להם אחריות (מיטלטלים) נקנין עם נכסים שיש להן אחריות (קרקעות) בכסף ובשטר ובחזקה. ולכן המחזיק בזרעים, שדינם כקרקע, קנה אגב כך גם את העציץ שהוא מיטלטלים.

אבל אם החזיק הקונה בעציץ בלבד — אף את העציץ לא קנה, שאין מיטלטלים נקנים בחזקה, עד שיחזיק בזרעים ואז יקנה אף את העציץ,

ועוד בנושא זה: היה עציץ נקוב עומד על גבולה של ארץ ישראל, והיה נקבו (הנקב שלו) בארץ (ארץ ישראל) ונופו של הצומח בעציץ יוצא בחוצה לארץ, מה דינו של הצמח לענין המצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות? אביי אמר: בתר [אחרי] נקבו אזלינן [הולכים אנו] ודינו כצמח שצמח בארץ. רבא אמר: בתר [אחרי] נופו אזלינן [הולכים אנו] ודינו כדבר הגדל בחוצה לארץ.

ומעירים: בדאשרוש [במקרה שהשריש], שהצמח שבתוך העציץ שלח שורשים בתוך הקרקע שמחוץ לעציץ כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שדינו כדין המקום שממנו הוא יונק. כי פליגי [כאשר חלוקים הם] — הרי זה במקרה שלא אשרוש [השריש] בקרקע, ואז יש לדון האם הולכים אחרי הנקב או אחר הנוף.

ומקשים: ובדאשרוש [והאם במקרה שהשריש] הצמח בקרקע לא פליגי [נחלקו] והכל מודים שהולכים אחר מקום הנקב? והתנן [והרי שנינו במשנה]: היו שתי גנות של שני אנשים העשויות כמדרגות זו על גב זו, וירק צומח בינתים (באמצע) על דופן המדרגה שבין הגינות, ר' מאיר אומר: הירק הזה של עליון, בעל הקרקע העליונה. ר' יהודה אומר: של תחתון, בעל הקרקע התחתונה. משמע שאפילו כאשר הצמח היכה שורשים בקרקע העליון ויונק ממנה, ואולם נופו נמצא במקום אחר, יש דעה שהולכים אחר נופו!

ומשיבים: התם [שם] יש סיבה אחרת למחלוקת, כדקתני טעמא [כפי שנשנה הטעם] במפורש, אמר ר' מאיר: מה אם ירצה העליון ליטול את עפרו, ואז אין כאן ירק עוד, ולכן הירק הוא של עליון.

וכנגדו אמר ר' יהודה: מה אם ירצה התחתון למלאות את אויר גנתו עפר, אין כאן ירק, ולכן הירק שייך לתחתון. ואם כן לא נחלקו בשאלת חשיבותם של מקום היניקה ושל הנוף, אלא במידת שליטתם של בעלי הגינות בקיומם של גידולים אלה, ואין להוכיח לענייננו ממחלוקת זו.

ושואלים עוד: ואכתי, בדאשרוש [ועדיין האם במקרה שהשריש] לא פליגי [נחלקו]? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אילן שהיה מקצתו בארץ ישראל ומקצתו בחוצה לארץ — טבל וחולין מעורבין זה בזה, בכל אחד מפירות האילן, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: פירותיו של חלק האילן הגדל בחיוב, כלומר, בארץ — חייב, והגדל בפטור, בחוצה לארץ — פטור.

מאי לאו [האם לא] מדובר שם שמקצת נופו היה בארץ ישראל ומקצת נופו בחוצה לארץ למרות ששורשיו נמצאים במקום אחד? ואם כן, בין לדעת רבי ובין לדעת רבן שמעון בן גמליאל אין מקום ההשרשה לבדו קובע!

ודוחים: לא, מדובר פה שמקצת שרשין בארץ ( ארץ ישראל) ומקצת שרשין בחוצה לארץ. ושואלים: ומאי טעמא [ומה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל? הרי כל פירות העץ יונקים גם מן הארץ וגם מחוצה לארץ! ומשיבים: מדובר שם שמפסיק צונמא [סלע] באמצע השורשים עד הגזע ולכן אפשר להבחין בין חלקי האילן היונקים מארץ ישראל לבין אלו היונקים מחוצה לארץ.

ושואלים: אם כן, במקרה זה מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? ומשיבים: סבור הוא שלמרות שבתוך השורשים יש הפסק, בכל זאת דהדרי ערבי [שחוזרים ומתערבים] יניקות השורשים בגוף האילן.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? ומשיבים: מר סבר [חכם זה, רבי, סבור]: אוירא [האויר, מה שנמצא מעל לקרקע] מבלבל, מערב את היניקות של השורשים השונים, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה לבדו עומד וזה לבדו עומד] מן השורשים ועד הנוף.

ב שנינו במשנה שר' יהודה בן בתירא אומר שאין כותבים גט על דבר שעשוי להזדייף, לא על נייר מחוק ולא על הדיפתרא. ומבררים מהו עניינו של דיפתרא. אמר ר' חייא בר אסי משמיה [משמו] של עולא, שלשה עורות הן, כלומר, יש שלוש דרגות בעיבוד העור, והן קרויות: מצה, חיפה, ודיפתרא.

מצה — כמשמעו, עור הדומה למצה, שהוא לא מליח [עובד במלח] ושלא קמיח [עובד בקמח] ושלא אפיץ [עובד בעפצים]. ומבררים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נזכר סוג זה של עור — להוצאת שבת, לגבי קביעת השיעור הקטן ביותר של עור מסוג זה שחייבים עליו אם הוציאוהו בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים. וכמה שיעורו של עור כזה? — כדקתני [כפי ששנה] רב שמואל בר יהודה: כדי לצור (לצרור) בו משקל (משקולת) קטנה. וכמה היא קטנה? — אמר אביי: כי ריבעא דריבעא [כמו רבע רביעית] של פומבדיתא, שזוהי משקולת קטנה.

חיפה — זהו עור דמליח [שעובד במלח] ולא קמיח [עובד בקמח] ולא אפיץ [עובד בעפצים]. למאי הילכתא [למה, לאיזו הלכה] נזכר עור זה? — להוצאת שבת. וכמה שיעורו? — כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: עור — כדי לעשות בו קמיע, ומדובר בעור במצב עיבוד זה.

דיפתרא — הוא עור דמליח וקמיח [שעובד במלח ובקמח] ועדיין לא אפיץ [עובד בעפצים]. למאי הילכתא [למה, לאיזו הלכה נזכר]? — להוצאת שבת. וכמה שיעורו? — כדי לכתוב עליו את הגט.

ג שנינו במשנה שחכמים מכשירין גם בנייר מחוק ודיפתרא. ושואלים: מאן [מי הם] חכמים אלה? אמר האמורא ר' אלעזר: