דלמא [שמא] לא זו היא נקודת המחלוקת בין ר' אליעזר וחכמים. ובשני אופנים; ראשית, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אליעזר התם [שם] שזכה לעני בפאה אלא מפני הטעם דמיגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי [שמתוך שאם היה המלקט רוצה היה יכול להפקיר את נכסיו והיה נעשה] בכך עני וחזי ליה [ואז היה ראוי לו] מה שליקט, ומיגו דזכי ליה לנפשיה זכי לחבריה [ומתוך שהוא יכול לזכות לעצמו יכול לזכות גם עבור חבירו], אבל הכא [כאן] בתופס לבעל חוב, שהתופס אינו יכול לתפוס נכסים אלו לעצמו — לא שמענו שהוא סבור שיכול לתפוס במקום שמחייב אחרים.

ועוד יש לחלק לצד האחר: ועד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אומרים חכמים שם] שאינו יכול לזכות עבור העני אלא משום דכתיב [שנאמר]: "לא תלקט לעני" (ויקרא כג, כב), ודרשו חכמים: לא תלקט לו לעני, אלא העני ילקט בעצמו, אבל הכא [כאן] במקרה של תופס לבעל חוב, שאין גזירת הכתוב על כך — לא שמענו לשיטתם שאין הוא קונה. ונמצא שאין מחלוקת ר' אליעזר וחכמים תלויה במחלוקת בדין התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים.

אגב כך שואלים: לפי פירוש זה ור' אליעזר, האי [הכתוב הזה] "לא תלקט" — מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], כיצד מבין הוא אותו? שהרי חכמים דרשוהו כשיטתם שאין לתפוס פאה לעני, וכיצד דורש הוא אותו? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא אותו] להזהיר (לחייב) לעני על שלו, שאם היה לעני שדה משלו, אינו רשאי ללקט בעצמו את הפאה, ואינו יכול לומר שמתוך שהוא עני יקח אותה לעצמו.

א שנינו במשנה שאם ירצה האדון שלא לזון את עבדו — רשאי. ומעירים: שמעת מינה [לומד אתה מכאן] שיכול הרב (האדון) לומר לעבד "עשה עמי (עבוד למעני) ואיני זנך".

ודוחים: משם אין ראיה, כי הכא [כאן], במשנתנו, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] — במקרה שאמר ליה [לו], לעבד "צא מעשה ידיך למזונותיך". כלומר, אני איני מפרנס אותך אלא אתה תעבוד ותרוויח בעצמך את מזונותיך. אבל לא למדנו מכאן שיכול האדון גם להכריח את העבד לעבוד עבורו וגם לא להאכיל אותו.

ומקשים: אם כן דכוותה [כיוצא בו] יש לפרש במשנתנו לגבי אשה — שאמר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך", שאינו רשאי לפטור עצמו מחובתו לפרנסה על ידי ויתור על מעשה ידיה, ואולם אשה אמאי [מדוע] לא? הרי ודאי שמותר לעשות הסכם כזה עם אשתו, ונמצא שגם לגבי האשה אין הגירושין חובה לה בדבר זה יותר מאשר לעבד! ומשיבים: אשה שמזכירים במשנתנו — הרי זה מדובר בשלא ספקא [מספקת] במעשי ידיה את מזונותיה, ואז אין הבעל יכול לומר לה דבר זה.

ומקשים: אם כן עבד שבמשנתנו נמי [גם כן] מדובר לכאורה בדלא ספיק [בשאינו מספק], שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, ובכל זאת יכול אדונו לומר לו "איני זנך", והרי זה כ"עשה עמי ואיני זנך", ומשיבים: עבדא דנהום כרסיה לא שויא, למריה ולמרתיה למאי מיתבעי [עבד כזה שאת הלחם שמכניס לכריסו אינו שווה, לאדונו ולגבירתו למה הוא נצרך]? שוודאי קונים עבד שעבודתו תספיק גם למזונו וליותר מכן, שאם עבודתו אינה מספיקה אפילו כדי מזונותיו, לשם מה צריכים הם אותו? ועל כן אין אנשים מחזיקים עבד כזה שלא יספיקו מעשה ידיו למזונותיו, ולא עליו מדברת המשנה. אבל אשה — חובה עליו לזונה, ואין נישואיה תלויים בכך שיכולה לפרנס את עצמה במעשה ידיה. ואם כן, אין להוכיח ממשנתנו שיכול האדון לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך".

ומציעים ראיה אחרת: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: עבד שהרג בשגגה וגלה לערי מקלט — אין רבו חייב לזונו, ולא עוד אלא שמעשה ידיו שהוא עושה שם — שייכים לרבו. שמע מינה [למד מכאן] שיכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך"! ודוחים גם כאן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאמר לו "צא מעשה ידיך למזונותיך".

ומקשים: אי הכי [אם כך] אמר לו, מעשה ידיו אמאי [מדוע] שייכים לרבו? הרי לפי מה שאמרנו הרי התנה אתו רבו שיפרנס את עצמו! ומשיבים: מדובר פה להעדפה, כלומר, שאם הוא עובד ומרוויח יותר מכדי מזונותיו, שייך העודף הזה לאדון.

ותוהים: העדפה, פשיטא [פשוט, מובן מאיליו] שהיא שייכת לאדון, הרי שלו הוא העבד! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה [שכאשר אין לו מספיק אין האדון נותן לו] כדי להשלים לצורכו, ואם כן כי אית ליה [כאשר יש לו] עודף על ידי עבודתו נמי [גם כן] לא לישקול מיניה [יקח ממנו], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת העודף שייך לאדון.

ושואלים: ומאי שנא [ומדוע שונה] הדבר בעבד שגלה לערי מקלט שבו דווקא נאמר דבר זה? הרי לשיטה זו הוא הדין בכל עבד ובכל מקום! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שכיון שנאמר במי שגולה לעיר מקלט "ונס אל אחת הערים האל וחי" (דברים ד, מב), שמשמיע הכתוב שצריך לדאוג באופן מיוחד לחייו, ולפי זה יכולים היינו לפרש: עביד ליה חיותא טפי [עשה, תן לו, חיות יתירה], ויזכה העבד במה שמעדיף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין בכך חובה מיוחדת, אף שהוא הדין בכל עבד.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה] של אותה ברייתא: אבל אשה שגלתה לערי מקלט — בעלה חייב במזונותיה, מכלל הדברים אתה למד כי מדובר באופן שלא אמר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך", ולכן חייב במזונותיה, דאי [שאם] אמר לה בעלה כך, אמאי [מדוע] הוא חייב במזונותיה?

ומדסיפא [ומכיון שבסופה] של הברייתא מדובר במקרה שלא אמר לה, אלא בסתם, אם כן רישא [בתחילתה] ודאי נמי [גם כן] מדובר במקרה שלא אמר ליה [לו], לעבד "צא מעשה ידיך במזונותיך", אלא בסתם, שאם לא כן מה טעם להשוואה בין הדברים!

ודוחים: לעולם תפרש שאמר ליה [לו, לעבד], "צא מעשה ידך למזונותיך" ואמר כמו כן גם לאשה, ואולם באשה מדובר בדלא ספקה [בשאינה מספקת].

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה שהוא שונה בסופה], בהמשכה של אותה ברייתא: ואם אמר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך" — רשאי, מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבתחילה] מדובר באופן שלא אמר לה! ודוחים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש לפרש: ואם מספקת, ואמר לה: "צאי מעשה ידיך במזונותיך" — רשאי.

ושואלים: מספקת, מאי למימרא [מה בא לומר בכך]? הרי דין זה שווה בכל אשה, ולאו דווקא בזו שגולה לעיר מקלט! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], הרי נאמר: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד), ואולי משום כך צריך הבעל לדאוג דווקא בעיר מקלט שהאשה לא תעשה עבודה בחוץ, אלא רק מלאכה שעושה בבית, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין קפידה בדבר, ואף בעיר מקלט יכול לומר לה דבר זה.

לעצם הבעיה אם יכול הרב שלא לפרנס את עבדו למרות שהוא עובד עבורו, מציעים: לימא [האם לומר] שדבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים] בנושא זה, ששנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: יכול העבד לומר לרבו בשני (בשנות) בצורת: "או פרנסני משלך, או הוציאני לחירות". וחכמים אומרים: הרשות ביד רבו להשאירו ברשותו ולא לפרנסו.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], דמר [שחכם זה, חכמים] סבר: יכול האדון לומר לעבדו שיעבוד בשבילו ולא יפרנסנו, וכן אינו חייב לשחררו בשל כך, ומר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל] סבר: אינו יכול ולכן הוא צריך לשחררו?!

על כך תוהים: ותיסברא [וכי יכול אתה לסבור כך] שבדבר זה הם חולקים? הלא האי [ביטוי זה] "או פרנסני או הוציאני לחירות" אינו מתאים כאן, ובמקומו "או פרנסני או תן לי מעשה ידי בפרנסתי" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ועוד: אם זוהי השאלה הכללית, אם כן מאי שנא [במה שונה] הדבר שמדובר דווקא בשני בצורת? הרי אותה מחלוקת יכולה להיות בכל זמן אחר!

אלא יש לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה שאמר לו האדון לעבד "צא מעשה ידיך למזונותיך", ובשני בצורת לא ספק [אין העבד יכול לספק] לפרנסה לעצמו בעבודתו, כיון שהמחירים גבוהים ואין שכר עבודתו מספיק למזונותיו.

רבן שמעון בן גמליאל סבר: יכול העבד לומר לאדון: או פרנסני או הוציאני לחירות, כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמין [כדי שיראו אותי אנשים שאין מי שמפרנסני וירחמו] עלי ויסייעו בידי. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שאין זה נימוק לשחרר את העבד, כי מאן דמרחם אבני חרי, אעבד נמי רחומי מרחם [מי שמרחם על בני חורין, על עבד גם כן מרחם] ואם כן, אין סיבה לעבד להשתחרר כדי שיעזרו לו אנשים. ואם כן, אין מכאן ראיה שיש מי שסבור שיכול האדון לומר לעבדו "עשה עמי ואיני זנך".

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע], ראיה ממה שאמר רב: המקדיש ידי עבדו, שכל מלאכה שיעשה נעשית הקדש, ונמצא שהעבד אינו יכול לעבוד עבור עצמו, אותו העבד לוה ואוכל, ולאחר מכן עושה מלאכה ופורע עבור מה שלווה. על כל פנים שמע מינה [למד מכאן] שיכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך"! שהרי האדון שלל מן העבד את יכולתו לעבוד עבור עצמו, ובכל זאת אינו צריך לפרנס אותו.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה שהאדון מעלה (מספק) לו מזונות. ומקשים: אי הכי [אם כך], למאי [למה]