והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' אושעיא אומר בענין הקמיע: ובלבד שלא יאחזנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, הרי שאף בקמיע אנו מחלקים בענין זה,

אלא יש לתרץ כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בקמיע המחופה בעור, שכיון שהכתב עצמו מכוסה שוב אין בכך בזיון השם אם נכנס לבית הכסא עמו.

ומקשים: והרי תפילין שאף בהן הכתב מחופה בעור בתי התפילין ותניא [ובכל זאת שנינו] כי הנכנס לבית הכסא כשהוא עטור בתפילין — חולץ את התפילין ברחוק ארבע אמות מבית הכסא, ונכנס. הרי שאין הבדל להלכה אם הכתב מחופה או אינו מחופה!

ודוחים: התם [שם, בתפילין] אין האיסור משום הכתב שבתוך התפילין אלא משום שי"ן הבולטת בעור בתי התפילין עצמן. ושי"ן זו חייבת להיות בכל תפילין, וכפי שאמר אביי שי"ן של תפילין מקור חובתה בהלכה למשה מסיני. וכן אמר אביי: דל"ת של תפילין שקושרים בצורה זו את רצועות תפילין של ראש מקור חובתה בהלכה למשה מסיני. וכן אמר עוד אביי: יו"ד של תפילין מקור חובתה בהלכה למשה מסיני. ומפני אותיות אלה נזהרים בקדושת התפילין ואין נכנסים עמם לבית הכסא.

א שנינו במשנה שלא יצא אדם בשבת לצאת לא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים.

מלים אלה לא היו מובנות, ועל כן הסבירו אותן: שריון הוא זרדא, והוא שריון עשוי קשקשים. קסדא — אמר רב שהוא סנוארתא, מעין כובע של עור תחת כובע המתכת. ומגפיים — אמר רב שהם פזמקי, כעין מגפי ברזל למלחמה.

ב משנה לא תצא אשה לרשות הרבים במחט הנקובה (מחט רגילה שיש בקצה נקב), ולא בטבעת שיש עליה חותם, ולא בכוליאר, ולא בכובלת שעל מהותם יהא עוד דיון בגמרא, ולא בצלוחית של פלייטון (בושם).

ואם יצתה (יצאה) — חייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר הסבור כי המוציאתם עוברת משום נשיאת משא ביום השבת. וחכמים פוטרין את היוצאת בשבת בכובלת ובצלוחית של פלייטון, שלדעתם אלה הן תכשיטים, ולכן מותרים הם בטלטול מעיקר הדין.

ג גמרא על מה ששנינו במשנה כי אשה אסורה לצאת בשבת בטבעת בעלת חותם, ומשמע שבטבעת ללא חותם מותרת לצאת, אמר עולא: ודינים אלה ביחס לאשה חילופיהן באיש, שאיש שטלטל טבעת שיש בה חותם — פטור, ואם טלטל טבעת שאין בה חותם כיון שאינה נחשבת לו כתכשיט אסור בטלטולה והריהו חייב חטאת. ורוצים להסיק, אלמא קסבר [מכאן שסבור] עולא כי כל מידי דחזי [דבר שראוי] לאיש לא חזי [אינו ראוי] לאשה, ומידי דחזי [ודבר שראוי] לאשה לא חזי [אינו ראוי] לאיש.

מתיב [מקשה] על כך רב יוסף ממה ששנינו בתוספתא: הרועים יוצאין בשבת בשקין. ולא על הרועים בלבד אמרו חכמים שמותרים לצאת בשקים בשבת, אלא אף כל אדם. אלא אמרו חכמים בלשון זו מפני שדרכן של הרועים לצאת בשקין. הרי אף שהשק אינו מלבוש רגיל לכל אדם, כיון שהכל עשויים להשתמש בו, מותר הוא בלבישה אף למי שאינו רועה ואינו רגיל בשק. ועל פי אותו עיקרון נאמר שתכשיטי נשים וגברים, אף שאין רגילים להחליפם, מכל מקום כיון שאפשר שלעתים ישתמש האיש בשל אשה ולהיפך, הריהם מותרים!

אלא אמר רב יוסף: קסבר [סבור הוא] עולא כי נשים עם בפני עצמן הן. וההבדל בין מנהגי נשים וגברים גדול מן ההבדל שבין בעלי מקצועות שונים.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: המוצא תפילין מחוץ לעיר בשבת — הריהו מכניסן זוג זוג, אחד האיש ואחד האשה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי נשים עם בפני עצמן הן, והא [והרי] התפילין מצות עשה שהזמן גרמא הוא, שיש זמנים שחייבים בה ויש זמנים שפטורים ממנה. וכלל בידינו כי כל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהן. ואם נחזיק בשיטה שבגדי גבר ותכשיטיו אינם ראויים בשום פנים לאשה, משום מה מותר לאשה להניח את התפילין בשבת ולהכניסם העירה? והלא אין הם ראויים לנשים, והריהם כשאר משאות!

ומשיבים: התם [שם] בענין תפילין קסבר [סבור הוא] ר' מאיר: לילה זמן תפילין הוא, וכן שבת ויום טוב זמן תפילין הוא, ואם כן הוה ליה [נעשית לה] מצות התפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא, שלשיטה זו, מצוה תמיד להניח תפילין, ואין מצוות התפילין מוגבלת בזמן, ולכן דינה ככל מצות עשה שלא הזמן גרמא — נשים חייבות, ולכן מותר לנשים להניח את התפילין ולטלטלן.

על עיקר הדין במשנה שלדעת ר' מאיר מן התורה אשה המוציאה טבעת שיש עליה חותם חייבת, שואלים: והא [הרי] הוצאה כלאחר יד הוא! שהרי טבעת שיש עליה חותם לאשה אינה תכשיט אלא חפץ כשאר החפצים, ודרך טלטול חפצים כרגיל הריהי בנשיאתם בידו, ואילו נשיאת חפץ על גבי האצבע אין זו דרך הולכה רגילה, והריהו טלטול שלא בדרך הראויה לכך ("כלאחר יד") וכל מלאכה שנעשתה כלאחר יד ולא כדרך עשייתה אין בה איסור מן התורה!

אמר ר' ירמיה יש לומר כי באשה גזברית עסקינן [עוסקים אנו], ואשה כזו דרכה אף בחול לענוד על אצבעה טבעת שיש עליה חותם. אמר רבא בר בר חנא שכך אמר ר' יוחנן: תרצת והסברת מדוע ובאיזה אופן האשה תתחייב חטאת, ואולם איש הנושא טבעת שאין עליה חותם מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע יחויב?

אלא אמר רבא שהטעם הוא אחר: פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא שבביתו כדי לשומרה שם, וכדי שלא תאבד את הטבעת מניחתה האשה בידה על אצבעה, עד שמגעת לקופסא. וכן פעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן, ומניחה הבעל בידו עד שמגיע אצל האומן. ולכן אף שאין מחליפים את סוגי הטבעות לקישוט, בכל זאת אחת הדרכים הרגילות והמקובלות לטלטל טבעת הריהי בענידתה על האצבע.

ד שנינו במשנה שלא תצא אשה בשבת לא בכוליאר ולא בכובלת. ושואלים: מאי [מהו] כוליאר זה? אמר רב: הוא מכבנתא — סיכה שבה פורפת אשה את צואר בגדה. כובלת — אמר רב שהוא חומרתא דפילון [צרור של בושם]. וכן אמר רב אסי כדברי רב שהוא חומרתא דפילון [צרור של בושם].

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: לא תצא אשה בשבת בכובלת, ואם יצתה (יצאה) — חייבת חטאת, שיש בכך איסור מן התורה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אמנם לא תצא לכתחילה, ואולם אם יצתה — פטורה. ר' אליעזר אומר: יוצאת אשה בכובלת אף לכתחלה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון הם חולקים]? ר' מאיר סבר [סבור] כי משאוי (משא) הוא ולכן המוציאו לרשות הרבים בשבת חייב חטאת. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי אמנם תכשיט הוא ואולם אסרו לצאת בו לכתחילה מתוך החשש דילמא שלפא ומחויא ואתיא לאיתוייה [שמא תוציא את הכובלת ממקומה ותראנה לחברתה ותבוא להביאה, לטלטלה] ברשות הרבים. ור' אליעזר סבר [סבור]: מאן [מי] דרכה למירמי [מי דרכה ללבוש] בשמים אלה — אשה שריחה רע, ואשה שריחה רע לא שלפא ומחויא, ולא אתיא לאתוייה [אינה מוציאה ומראה ואינה עשויה להביאו, לטלטלו] ארבע אמות ברשות הרבים, שכן אם תוציאו יהיה ניכר ריחה הרע ובודאי אינה רוצה להראות ברבים שריחה רע. בברייתא זו סוכם כי ר' אליעזר מתיר מלכתחילה לצאת בכובלת.

ותוהים על כך: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במקום אחר כי ר' אליעזר פוטר את האשה היוצאת בשבת בכובלת ובצלוחית של פלייטון. ובדיני שבת "פוטר" משמעו שאמנם יש בכך איסור לכתחילה, אלא שאין בכך חיוב מן התורה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], אלא הא כי קאי [זה כשהוא עומד, מוסב], על דברי ר' מאיר, ואילו הא כי קאי אדרבנן [זה כשהוא מוסב על דברי חכמים]. ובפירוט: כי קאי [כאשר הוא עומד] על דברי ר' מאיר שאמר שהוא חייב חטאת, אמר ליה [לומר] שהוא פטור. ואולם כי קאי אדרבנן דאמרי [כאשר הוא עומד, מתייחס לדברי חכמים האומרים], שאם עשה כן הריהו פטור, אבל מלכתחילה אסור לעשות כן, אמר איהו [הוא] שמותר אף לכתחלה.