אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגילתא [קול הקולמוס וקול המגילה] שנשמע כשכותב הסופר את הגט לשם אותה אשה — דיו.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אשי: המביא גט ממדינת הים, אפילו הוא נמצא בבית כשנכתב הגט וסופר בעלייה, או הוא בעלייה וסופר בבית, אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו — כשר הגט, ויכול להעיד עליו שנכתב כראוי.

ויש לברר: אם הוא בבית וסופר בעלייה, הא לא קא חזי ליה [הרי אינו רואה אותו] כלל! אלא לאו [האם לא] מדובר כאן כגון דשמע קן קולמוסא וקן מגילתא [שהוא שומע קול הקולמוס וקול המגילה].

אמר מר [החכם] באותה הברייתא: אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו — כשר. ויש לשאול: מאן [מי הוא] זה הנכנס ויוצא? אילימא [אם תאמר] שמדובר כאן בשליח שצריך אחר כך להעיד על הגט, השתא [עכשיו, הרי] שנינו כבר שאם הוא בבית וסופר בעלייה, דלא חזי ליה [שאינו רואה אותו] כלל — אמרת [אומר אתה] שכשר הוא, אם כן נכנס ויוצא באותו מקום עצמו בו נכתב הגט מיבעיא [נצרכה] לומר שכשר? אלא תפרש שמדובר כאן בסופר עצמו שנכנס ויוצא כל היום ואינו כותב את הגט ברציפות, ואולם דבר זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], וכי משום שנכנס ויוצא נפסליניה [נפסול אותו]?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דנפק [שיצא] הסופר לשוקא ואתא [לשוק ובא, שב] לביתו לכתוב גט, מהו דתימא [שתאמר] אולי נחשוש שמא באותה יציאה איניש אחרינא אשכחיה [אדם אחר מצאו] ואמר ליה [לו] לכתוב לו גט עבורו, והוא יושב עכשיו וכותב גט לשמה של אשה אחרת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו התנא] שבכל זאת כשר הגט, ואין חוששים לכך.

א איתמר [נאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: בבל מה דינה? רב אמר: דינה כארץ ישראל לענין גיטין, ושמואל אמר: כחוצה לארץ.

ומציעים: לימא בהא קא מיפלגי [האם לומר כי בזה הם חלוקים], דמר [שחכם זה, רב] סבר [סבור] שהטעם לתקנת אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא לפי שאין בקיאין לשמה, והני גמירי [ואלה, בני בבל, למודים ובקיאים], ומר [וחכם זה, שמואל] סבר [סבור]: לפי שאין עדים מצויין לקיימו, והני נמי [ואלה, בני בבל, גם כן] לא שכיחי [מצויים] בבבל.

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? הא [הרי] סיכמנו כבר כי גם רבה הסבור שחוששים לענין לשמה אית ליה [יש לו, מקבל] גם הוא את שיטת רבא שצריכים עדים לקיימו. ולכן, אף שבקיאים לשמה בבבל, כיון שאין עדים מצויים שם, צריך להיות דינה כחוצה לארץ!

אלא, יש לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] בעינן [צריכים אנו] עדים לקיימו, ובזה הם חלוקים, רב סבר [סבור]: כיון דאיכא מתיבתא [שיש ישיבות] מרכזיות שאנשים באים אליהן, לכך מישכח שכיחי [מצויים] עדים לקיים את הגט, ושמואל סבר [סבור]: מתיבתא בגירסייהו טרידי [לומדי הישיבות בלימודם הם טרודים] ואין הבאים אליהן עשויים לשמש כעדי קיום.

איתמר נמי [נאמר גם כן], שאמר ר' אבא אמר רב הונא: עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין, מכי אתא [מהזמן אשר בו בא] רב לבבל.

מתיב [מקשה] על כך ר' ירמיה ממה ששנינו במשנתנו, ר' יהודה אומר: מרקם לצד מזרח הרי זה מדינת הים, ורקם עצמה — כמזרח, מאשקלון לדרום, ואשקלון עצמה — כדרום, מעכו לצפון, ועכו עצמה — כצפון. והא [והרי] בבל לצפונה של ארץ ישראל קיימא [היא עומדת], דכתיב [שנאמר] בנבואה על החורבן שיבוא על ידי בבל: "ויאמר ה' אלי מצפון תפתח הרעה" (ירמיה א, יד),

ותנן [ואף שנינו], ר' מאיר אומר: עכו — כארץ ישראל לגיטין, ומכל מקום, אפילו ר' מאיר לא קאמר [אומר] אלא בעכו דמקרבא [שהיא קרובה] לארץ ישראל, אבל בבל דמרחקא [שהיא רחוקה] לא! ומוסיפים: הוא, ר' ירמיה, היה מותיב לה [מקשה אותה, את הקושיה הזו], והוא עצמו היה מפרק לה [מתרץ אותה], שהגבלה זו של תחומי ארץ ישראל נאמרה לבר [חוץ] מבבל.

ומבררים: עד היכן היא בבל? מהו תחומה של בבל לענין זה? אמר רב פפא: כמחלוקת שיש במסכת קדושין ביחס לגבולותיה של בבל לענין יוחסין, מי נחשבים כיהודי בבל העיקריים שהם מיוחסים, כך מחלוקת לענין גיטין. ורב יוסף אמר: המחלוקת שנאמרה שם היא רק לענין יוחסין, אבל לענין גיטין — דברי הכל תחומה של בבל הוא עד ארבא תניינא דגישרא [הקשת השניה של הגשר] שעל נהר הפרת.

מסופר: רב חסדא היה מצריך את מביאי הגיטין לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" אפילו כשהיו מביאים גט מאקטיספון לבי ארדשיר, אבל גיטין שהיו מביאים מבי ארדשיר לאקטיספון לא היה מצריך. ושואלים: לימא קסבר [האם לומר שהוא סבור] שהטעם לתקנת "בפני נכתב ובפני נחתם" לפי שאין בקיאין לשמה, והני [ואלה] בארדשיר גמירי [למודים הם בדבר]?

ותוהים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? והא [והרי] גם רבה אית ליה [יש לו, מקבל] את שיטת רבא שיש צורך בקיום! אלא כך צריך לומר: דכולי עלמא [שלדעת הכל] בעינן [צריכים אנו] שיהיו עדים מצויים לקיימו, והני [ואלה] בני ארדשיר כיון דאזלי לשוקא להתם [שהם הולכים לשוק לשם, לאקטיספון], הנך ידעי בחתימות ידא דהני [אלה, בני אקטיספון יודעים בחתימות ידם של אלה, בני ארדשיר], שהיו באים לשם לצורך עסקיהם ולכן הכירו את חתימותיהם,

והני בדהנך לא ידעי [ואלה, בני ארדשיר, בחתימותיהם של אלה, בני אקטיספון, אינם יודעים], מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — בשוקייהו טרידי [בשוקם הם טרודים] לקנות ולמכור את סחורתם, ואינם מכירים בשטרותיהם של בני אקטיספון.

מסופר, כי רבה בר אבוה היה מצריך להעיד אפילו כשמביאים גט מערסא לערסא [מצד אחד של רשות הרבים לצידה השני]. רב ששת היה מצריך משכונה (קבוצת בתים) אחת לשכונה אחרת אפילו בצד אחד של רשות הרבים, ורבא היה מצריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" אפילו באותה שכונה.

ושואלים: והא [והרי] רבא הוא שאמר שהטעם שצריך להעיד הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ואיך אפשר לומר שבאותה שכונה אין עדים מצויים לקיימו? ומשיבים: דבר זה קבע רבא רק במקומו, בעירו מחוזא, כי שאני [שונים] בני מחוזא, דניידי [שהם נודדים] תמיד ואינם קבועים במקומם, ולכן ייתכן שהעדים שהיו שם בזמנם כבר הלכו להם למקום אחר.

ב רב חנין מישתעי [היה מספר]: רב כהנא אייתי גיטא [הביא גט], ולא ידענא [ואין אני יודע] אי [אם] הביא אותו מסורא לנהרדעא, אי [אם] מנהרדעא לסורא. אתא לקמיה [בא לפני] רב, אמר ליה [לו] בשאלה: צריכנא למימר [האם צריך אני לומר] "בפני נכתב ובפני נחתם", או לא צריכנא [איני צריך]? אמר ליה [לו]: לא צריכת [אין אתה צריך],