ואנן קא יהבינן [ואנו נותנים אותו] לכהנים, שקנס עזרא את הלויים שלא יקבלו מעשר ראשון מפני שלא עלו עימו מבבל לארץ ישראל. ולכן אינו יכול עוד לומר את הוידוי שנאמר בו "עשיתי ככל אשר ציוויתני" (דברים כו, יד), שהרי לא נתן ללויים.

ושואלים: ולודי [ושיתוודה] על שאר מעשרות שאותם נתן כדין? אמר ריש לקיש: כל בית שאין מתודה על הפרשת מעשר ראשון — שוב אין מתודה על שאר מעשרות. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר אביי: הואיל ופתח בו הכתוב תחילה במעשר ראשון ללויים, שהרי נאמר "וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצוותך אשר ציויתני" (דברים כו, יג).

ושואלים: מכלל הדברים שאמרנו, שביטל ר' יוחנן את הוידוי על המעשרות, אתה לומד שעל כל פנים אפרושי הוו מפרשי [שהיו מפרישים] מעשר בימי יוחנן כהן גדול? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אף הוא, יוחנן כהן גדול, ביטל את הוידוי, וגזר על הדמאי. ומדוע גזר — לפי ששלח שליחים בכל גבול ישראל ובדק וראה שאין הכל מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ואילו מעשר ראשון ומעשר שני — מקצתן של אנשים מעשרין ומקצתן אין מעשרין.

אמר להם: בני, בואו ואומר לכם: כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה אם אוכל תבואה שלא הופרשה ממנה תרומה — כך תרומת מעשר (אם לא הפרישו הלויים ממעשר ראשון שקיבלו ונתנוהו לכהנים) וטבל (תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות) יש בהן עון מיתה.

וכיון שראה שיש ספק בדבר אם הפרישו מעשרותיהם עמד והתקין להם תקנה זו של דמאי, שהיא: הלוקח פירות מעם הארץ שלא ברור לנו אם הוא מעשר — מפריש מהן מספק מעשר ראשון ומעשר שני. מעשר ראשון מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן, ואת מעשר שני עולה ואוכלו בירושלים. אבל מעשר ראשון ומעשר עני שמותרים באכילה לזרים ואין ללויים ולעניים אלא זכות ממונית בהם — המוציא מחבירו עליו הראיה, ומכיון שאין הלויים או העניים יכולים להוכיח שאכן לא הופרש המעשר מתבואה זו — אינם יכולים להוציא ממנו את מעשרותיהם. ומכל מקום למדנו מכאן שלא היו כולם מפרישים מעשר בזמנו של יוחנן כהן גדול!

ומשיבים: תרתי [שני דברים] תקן: ביטל וידוי של חבירים, שאפילו החברים המפרישים מעשרות לא יתוודו וידוי מעשר, וגזר על דמאי של עמי הארץ, שמא אינם מפרישים.

א שנינו במשנה: ואף הוא יוחנן כהן גדול ביטל את המעוררים. ושואלים: מאי [מה הם] מעוררים אלה? אמר רחבה: בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן בבית המקדש ואומרים "עורה למה תישן ה'" (תהלים מד, כד), אמר להן יוחנן כהן גדול: וכי יש שינה לפני המקום שאתם אומרים "עורה"? והלא כבר נאמר "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד)! אלא בזמן שישראל שרוין בצער ואילו אומות העולם בנחת ושלוה — לכך נאמר "עורה למה תישן ה'", אבל כשאומרים זאת בכל בוקר מתפרש הדבר בדרך לא נכונה, ולכן ביטל את האמירה.

שנינו שיוחנן כהן גדול ביטל גם את הנוקפים. ושואלים: מאי [מה הם] "נוקפים" אלה? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהיו מסרטין (עושים סריטה) לעגל העומד לשחיטה בין קרניו, כדי שיפול דם בעיניו ויהיה קל יותר לשחוט אותו. אתא איהו בטיל [בא הוא וביטל] את הדבר משום דמיחזי כי מומא [שנראה הדבר כמו שמטיל בו מום].

במתניתא תנא [בברייתא שנה] פירוש אחר ל"נוקפין": שהיו חובטין אותו את העגל במקלות להמם אותו לפני שחיטה כדרך שעושין אותו לפני עבודה זרה. אמר להם יוחנן כהן גדול: עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח! ושואלים: וכי נבילות היו אלה?! הא שחיט להו [הרי שוחט אותן] ולא מתו מעצמם! אלא הכוונה היא שהיו נעשות בכך טריפות, ומדוע — שמא מתוך המכות ניקב קרום של מוח ונעשה העגל טריפה. לכן עמד והתקין להם טבעות בקרקע שיקשרו את הבהמות שם ולא יצטרכו לאמצעים אחרים להקל על שחיטתן.

ועוד שנינו: עד ימיו של יוחנן כהן גדול היה פטיש מכה בירושלים. ומסבירים: שמדובר בחולו של מועד, ונראה כביזוי המועד.

ועוד שנינו: כל ימיו לא היה אדם צריך לשאול על הדמאי. ומעירים שזהו כדאמרן [כמו שאמרנו] שתיקן שיהיו מעשרים את הדמאי, ומשום כך אין אדם נזקק לשאול את חבירו אם תבואה זו מעושרת.

ב משנה ועוד דברים שבטלו: משבטלה סנהדרין בטל גם השיר מבית המשתאות, שאין שרים עוד בסעודה על היין, שנאמר: "בשיר לא ישתו יין" וגו' (ישעיה כד, ט).

משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים. משחרב בית המקדש בטל השמיר ובטל נופת צופים, ופסקו אנשי אמנה מישראל, שנאמר: "הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם

"(תהלים יב, ב). רבן שמעון בן גמליאל אומר: העיד ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה מסוג זה או אחר, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. ר' יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות. ר' שמעון בן אלעזר אומר: הטהרה שבטלה נטלה מן הפירות את הטעם ואת הריח, המעשרות שבטלו נטלו את שומן הדגן. וחכמים אומרים: הזנות והכשפים הם שכילו את הכל.

ג גמרא על תחילת המשנה שואלים: וממאי [וממה, מניין] למדים אנו שמשבטלה סנהדרי כתיב [נאמר] הפסוק "בשיר לא ישתו יין" (ישעיה כד, ט)? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: שאמר קרא [הכתוב] במקום אחר: "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם" (איכה ה, יד), הרי שיש קשר בין ביטול ("שבתו") הסנהדרין ("זקנים משער") לבין הפסקת הנגינה ("בחורים מנגינתם").

אמר רב: אודנא דשמעא זמרא [אוזן השומעת זמר] — תעקר, שאסור לשמוע זמר לאחר החורבן. אמר רבא: אם יש זמרא בביתא [זמר בבית] — יש חורבא בסיפא [חורבן על הסף], שנאמר: "קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה" (צפניה ב, יד).

ושואלים אגב כך: מאי [מה פירוש] הנימוק "כי ארזה ערה"? וכן אמר ר' יצחק: הרי בית המסובך בארזים הרי עיר הוא וחזק ביותר! אלא יש לפרש: אפילו בית המסובך ומסוכך בארזים מתרועע אם נשמע בו זמר. אמר רב אשי: שמע מינה [למד מכאן] כי מתחיל חורבא [כאשר מתחיל החורבן] — בסיפא [בסף] הוא מתחיל, שנאמר: "חרב בסף". ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מהכא [מכאן] אנו למדים דבר זה, שכתוב "ושאיה יכת שער" (ישעיה כד, יב), כלומר, השד הקרוי "שאיה", המחריב את הבתים, מכה בתחילה בשער. אמר מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה [אני בעצמי ראיתי אותו] את השאיה והיה מנגח והורס כי תורא [כמו שור].

אמר רב הונא: זמרא דנגדי ודבקרי [זמר של מושכי האניות ושל מוליכי הבקר] — שרי [מותר], משום שהשיר שלהם הוא כדי לתת קצב לעבודתם. דגרדאי [של האורגים] — אסיר [אסור], משום שאינם מזמרים אותו אלא להנאתם. מסופר: רב הונא בטיל זמרא [ביטל את מיני הזמר] ובאה ברכה לכל, קם [עמד] מחיר מאה אווזי בזוזא [אווזים בדינר] ומאה סאה חיטי [חיטים] בזוזא [בדינר] ולא איבעי [היה להם ביקוש] אפילו במחיר כה זול, משום שהיה השפע מרובה. אתא [בא] רב חסדא לאחר מכן זלזיל ביה [זילזל בו] באיסור זה, וכתוצאה מכך איבעאי אווזא בזוזא [נצטרכו אווז אחד בדינר אחד] ולא משתכח [נמצא].

אמר רב יוסף: אם זמרי גברי ועני נשי [מזמרים הגברים ועונות הנשים] — פריצותא [פריצות היא], אם זמרי נשי ועני גברי [מזמרות הנשים ועונים הגברים] — הרי זה גורם להבערת היצר כאש בנעורת. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם מגדירים את הדברים כך או כך? הרי מדברי רב יוסף עולה ששניהם אסורים! ומשיבים: לבטולי הא מקמי הא [לבטל זה מלפני זה] כי אם אינו יכול לבטל את השירה בכלל — שיבטל תחילה את האופן החמור יותר, שהוא כאש בנעורת.

אמר ר' יוחנן: כל השותה בארבעה מיני זמר — מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר: "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו" (ישעיה ה, יא-יב) שמנויים שם ארבעה מיני כלי זמר (כינור, נבל, תוף וחליל),

מה כתיב [נאמר] אחריו: "לכן גלה עמי מבלי דעת" (ישעיה ה, יג) — שגורמין גלות לעולם, "וכבודו מתי רעב" (ישעיה ה, יג) — שמביאין רעב לעולם, "והמונו צחה צמא" (ישעיה ה, יג) — שגורמין לתורה המשולה למים שתשתכח מלומדיה, "וישח אדם וישפל איש" (ישעיה ה, טו) — שגורמין שפלות לשונאו של הקדוש ברוך הוא (בלשון נקיה: לקדוש ברוך הוא), ואין "איש" אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר: "ה' איש מלחמה" (שמות טו, ג), "ועיני גבהים תשפלנה" (ישעיה ה, טו) — שגורמין שפלות של ישראל, הרי חמש פורעניות.

ומה, איזה עונש, כתיב [נאמר] אחריו — "לכן