בתפילת נעילה דיומא דכיפורי [של יום הכיפורים] שגם בה הכהנים מברכים, מאי אמר [מה אומרים] הקהל? אמר מר זוטרא, ואמרי לה [ויש אומרים] במתניתא [בברייתא היא שנויה]: "הנה כי כן יברך גבר ירא ה'" (תהלים קכח, ד). "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושל ם כל ימי חייך" (תהלים קכח, ה). "וראה בנים לבניך שלום על ישראל" (תהלים קכח, ו).

ושואלים: היכן אומרן את כל הפסוקים האלה, שאמרנו שהקהל אומרים בזמן ברכת כהנים? רב יוסף אמר: בין כל ברכה וברכה כלומר, לאחר כל אחת מברכות הכהנים אומרים אותם, ורב ששת אמר: בהזכרת השם שבכל ברכה וברכה.

פליגי בה [נחלקו בכך] רב מרי ורב זביד; חד [אחד] מהם אמר: פסוקא לקבל פסוקא [פסוק לעומת פסוק], כלומר, בזמן שהכהנים אומרים פסוק אחד, אומר אחד מהפסוקים שמנינו, וחד [ואחד] מהם אמר: אכל פסוקא אמר להו לכולהו [על כל פסוק אומר הוא את כולם].

אמר ר' חייא בר אבא: כל האומרן פסוקים אלו בגבולין (מחוץ למקדש) — אינו אלא טועה. אמר ר' חנינא בר פפא: תדע שבמקדש עצמו נמי [גם כן] לא מיבעי למימרינהו [היה צריך לומר אותם] את הפסוקים הללו, שכן כלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מאזין, אלא מדבר באותה שעה?

לעומת זאת אמר ר' אחא בר חנינא: תדע שבגבולין נמי מיבעי למימרינהו [גם כן צריך לומר אותם], כלום יש עבד שמברכין אותו ואין מסביר פנים? אלא יש לומר אותם, שבכך הוא כמודה על הברכה שהוא מתברך. אמר ר' אבהו: מריש הוה אמינא להו [מתחילה הייתי אומר אותם], את הפסוקים הללו, כיון דחזינא ליה [שראיתי אותו] את ר' אבא שמן עכו דלא אמר להו [שאינו אומר אותם] — אנא נמי לא אמינא להו [אני גם כן איני אומר אותם].

א ואמר ר' אבהו: מריש הוה אמינא עינותנא אנא [מתחילה הייתי אומר ענוותן אני]. כיון דחזינא ליה [שראיתי אותו] לר' אבא שמן עכו שאמר איהו חד טעמא [הוא, טעם אחד לדברים] ואמר אמוריה חד טעמא [המתורגמן שלו טעם אחד, אחר] והוא, ר' אבא לא קפיד [הקפיד] — אמינא [אומר אני] לאו עינותנא אנא [אין אני ענוותן], שאני הייתי מקפיד בכגון זה.

ושואלים: ומאי עינוותנותיה [ומהי ענוותנותו] של ר' אבהו? מספרים: שאמרה לה דביתהו דאמוריה [אשתו של המתורגמן] של ר' אבהו לדביתיה [לאשתו] של ר' אבהו: הא דידן לא צריך ליה לדידך [זה שלנו, כלומר בעלי, איננו צריך לשלך, לבעלך] והוא יכול לומר את כל הדברים מדעת עצמו, והאי דגחין וזקיף עליה [וזה שהוא מתכופף לשמוע את דבריו ואחר כך מזדקף מעליו ואומר אותם לציבור] — יקרא בעלמא [כבוד בלבד] הוא דעביד ליה [שעושה לו], אבל באמת אינו נזקק כלל לדבריו. אזלא דביתהו [הלכה אשתו] ואמרה ליה [לו] לר' אבהו את דבריה של אשת המתורגמן. אמר לה: ומאי נפקא ליך מינה [ומה יוצא לך מכך]? מיני ומיניה יתקלס עילאה [ממני וממנו יתקלס העליון, הקדוש ברוך הוא] ואין זה חשוב מי הוא האומר את הדברים.

ותו [ועוד] דוגמה לענוותנותו, ר' אבהו אימנו רבנן עליה לממנייה ברישא [נמנו חכמים עליו והסכימו למנותו בראש הישיבה], כיון דחזיה [שראה] את ר' אבא שמן עכו דנפישי ליה [שמרובים לו] בעלי חובות והוא עני, אמר להו [להם]: איכא רבה [יש אדם גדול ממני] והוא ר' אבא, שעל ידי כך רצה לחלצו ממצבו הדחוק.

ועוד מסופר על ענוותנותו של ר' אבהו: ר' אבהו ור' חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא [הזדמנו למקום אחד], ר' אבהו דרש באגדתא [בדברי אגדה], ובאותו זמן ר' חייא בר אבא דרש בשמעתא [בהלכה]. שבקוה כולי עלמא [עזבו הכל] לר' חייא בר אבא, ואזול לגביה [והלכו אצל] ר' אבהו. חלש דעתיה [חלשה דעתו, הצטער ונעלב] ר' חייא בר אבא. אמר ליה [לו] ר' אבהו דברי פיוס: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית (דברים קטנים), על מי קופצין רוב הקונים — לא על זה שמוכר מיני סידקית? ואף כאן אתה עוסק בדברים גדולים וחשובים, שאין קופצים מרובים עליהם, ואני עוסק בדברים קטנים, ולכן הכל באים אלי.

מסופר: כל יומא הוה [בכל יום היה] מלוה ר' חייא בר אבא את ר' אבהו עד אושפיזיה [אכסנייתו] משום יקרא דבי קיסר [כבודו של בית הקיסר] שר' אבהו היה מקורב אליו. ההוא יומא אלויה [באותו יום ליווה אותו] ר' אבהו לר' חייא בר אבא עד אושפיזיה [בית מלונו], ואפילו הכי [כך] לא איתותב דעתיה מיניה [נתיישבה דעתו ממנו], שנעלב.

ב כיון שעסקנו במה שעונה הקהל בזמן ברכת כהנים, דנים בנושא דומה. בזמן ששליח צבור אומר ברכת מודים, העם מה הם אומרים? אמר רב: אומרים הם "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך", כלומר, על שזכינו לכך. ושמואל אמר: יש להוסיף "אלהי כל בשר, על שאנו מודים לך". ר' סימאי אומר: "יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך". נהרדעי אמרי משמיה [חכמי נהרדעא אומרים משמו] של ר' סימאי: "ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו, על שאנו מודים לך". רב אחא בר יעקב היה מסיים בה הכי [כך]: "כן תחיינו ותחננו, ותקבצנו, ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך, לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם, על שאנו מודים לך".

אמר רב פפא: הילכך [לכן] כיון שהוסיפו ואמרו חכמים כמה נוסחאות נצרף את כל הנוסחאות ונימרינהו לכולהו [נאמר את כולן] יחד.

ג אמר ר' יצחק: לעולם תהא אימת צבור עליך וצריך לנהוג בהם בדרך ארץ, שהרי כהנים בשעה שמברכים את העם פניהם כלפי העם אף על פי שכתוצאה מכך אחוריהם כלפי שכינה, מפני כבוד הציבור.

רב נחמן אמר: מהכא [מכאן] אנו למדים, שנאמר: "ויקם דוד המלך על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי" (דברי הימים א כח, ב), שלא דיבר אליהם בישיבה, אלא קם ועמד על רגליו. אם אמר "אחי" למה אמר "עמי", ואם "עמי" למה "אחי"? אמר ר' אלעזר: אמר להם דוד לישראל: אם אתם שומעין לי — אחי אתם, ואם לאו [לא], שאינכם שומעים מרצונכם — עמי אתם, ואני מלך ואני רודה אתכם במקל בכפיה. הרי שאם נהג העם כשורה, נהג בהם דוד בכבוד ובאחווה.

רבנן אמרי מהכא [חכמים אומרים מכאן], שכבוד ציבור גדול: שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, שכן שנינו בברייתא: וזהו, שיעלו הכהנים לברך בלי מנעל, היא אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. מאי טעמא [מה טעם התקנה] — לאו [האם לא] משום כבוד צבור, שאין זו דרך כבוד להראות לכל את נעליו המלוכלכות? אמר רב אשי: לא, אין זה הטעם, אלא התם [שם] הטעם הוא שמא נפסקה (נקרעה) לו רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטריה [וחוזר והולך לקשור אותה] ולא יספיק לעלות לברך, ואמרי [ויאמרו אנשים]: בן גרושה או בן חלוצה הוא, ופסול לעלות לדוכן, ולכן אינו מברך.

ד שנינו במשנה: ובמקדש אומר את שלושת הפסוקים של ברכת כהנים כברכה אחת.