וילכו ויבאו" (במדבר יג, כה-כו). אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מקיש (משווה) הכתוב בזה הליכה לביאה, מה ביאה כשחזרו — בעצה רעה, אף הליכה שהלכו לשם — בעצה רעה היתה.

נאמר שם "ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא" (במדבר יג, כז), וכתיב [ונאמר]: "אפס כי עז העם היושב בארץ" (במדבר יג, כח) ויש כאן איפוא סתירה בתכלית דבריהם. אמר ר' יוחנן (סימן אמ"ת לבד"ו לוי"ה) משום (בשם) ר' מאיר: כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו — אין מתקיים ואינו מתקבל על דעת הבריות בסופו. ולכן תחילה דיברו קצת בשבחה של הארץ, ואחר כך דיברו בגנותה.

על מה שנאמר "ויהס כלב את העם אל משה" (במדבר יג, ל), אמר רבה: "ויהס" — שהסיתן בדברים. כיצד היה הדבר?

— פתח יהושע בדברים עם העם, דקא משתעי אמרי ליה [כשהיה מדבר אמרו לו]: דין ראש קטיעה [זה הראש הקטוע] שאין לו בנים, והוא ראש משפחה בלא משפחה ימלל [ידבר]? ומה לו לדבר על ארץ ישראל.

אמר כלב בליבו: אי משתעינא [אם אדבר] — אמרי בי מילתא וחסמין לי [יאמרו גם עלי דבר ויחסמו אותי מלדבר]. ולכן פתח ואמר להן: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? סברי בגנותיה קא משתעי, אישתיקו [סברו שבגנותו של משה הוא רוצה לדבר ושתקו].

אמר להו [להם]: הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והאכילנו את המן. אם יאמר לנו "עשו סולמות ועלו לרקיע" לא נשמע לו? "עלה נעלה וירשנו אתה" (במדבר יג, ל), שאף לשמים נעלה אם יצווה עלינו.

על מה שנאמר שם "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), אמר ר' חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה. כלומר, מה שאמרו המרגלים הוא חמור יותר ממה שנשמע לכאורה, כי כאשר אמרו "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא) אל תקרי [תקרא, תאמר] שמשמעות "ממנו" היא מאיתנו, אלא ממנו (מאיתו) — כביכול אפילו בעל הבית, הקדוש ברוך הוא, אינו יכול להוציא כליו משם, שהכנעני חזק יותר מן הקדוש ברוך הוא. משמע שדברי כפירה ממש דיברו.

על הפסוק "ארץ אכלת יושביה היא" (במדבר יג, לב) דרש רבא, אמר הקדוש ברוך הוא: אני חשבתיה לטובה, והם חשבו לרעה. אני חשבתיה לטובה שימותו שם אנשים רבים, ומדוע — שכל היכא דמטו [מקום שבאו] אליו המרגלים, מת חשיבא דידהו [החשוב שבהם, בכנענים] כי היכי דניטרדו [כדי שיטרדו] באבלם ולא לשאלו אבתרייהו [ישאלו אחריהם] מה מעשיהם. והם, המרגלים, פירשו זאת לרעה בחושבם שזהו טבעה של הארץ. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: מאת ה' היתה שאיוב נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] אז, ואטרידו כולי עלמא בהספידא [והוטרדו הכל בהספד] כדי שלא ישימו לב אליהם, ואילו הם חשבו זאת לרעה, שאמרו "ארץ אכלת יושביה היא".

על מה שנאמר "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג, לג), אמר רב משרשיא: מרגלים שקרי הוו [שקרנים היו], בשלמא [נניח] מה שאמרו "ונהי בעינינו כחגבים" — לחיי [בסדר], אלא מה שהוסיפו ואמרו "וכן היינו בעיניהם", מנא הוו ידעי [מניין היו יודעים]?

ומעירים: ולא היא, אין הדבר כן, כי הוו מברי אבילי [כאשר היו הכנענים מברים, עורכים סעודת הבראה לאבלים] — תותי ארזי הוו מברי [תחת הארזים היו מברים אותם], וכי חזינהו, סלקו יתבי באילני [וכאשר ראו אותם המרגלים, עלו וישבו באילנות], שמעי דקאמרי [והיו שומעים שהאנשים אומרים]: קחזינן אינשי דדמו לקמצי באילני [רואים אנו אנשים הדומים לחגבים באילנות].

על מה שנאמר "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו" (במדבר יד, א), אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר הקדוש ברוך הוא: הן בכו באותו יום בכיה של חנם — ואני אקבע להם בו ביום בכיה לדורות.

נאמר "ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים" (במדבר יד, י) וכתיב [ונאמר] "וכבוד ה' נראה באהל מועד" (במדבר יד, י), אמר ר' חייא בר אבא: מלמד שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה, כביכול כלפי הקדוש ברוך הוא.

על מה שנאמר "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה" (במדבר יד, לז), אמר ר' שמעון בן לקיש: שמתו מיתה משונה ("רעה"). אמר ר' חנינא בר פפא, דרש ר' שילא איש כפר תמרתא: מלמד שנשתרבב לשונם מפיהם ונפל על טיבורם, והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם, ויוצאות מטיבורם ונכנסות בלשונם, וזו המיתה הרעה שמתו בה. ורב נחמן בר יצחק אמר: באסכרה מתו, שהיא מיתה קשה של חנק.

א וחוזרים לענין ביאת בני ישראל לארץ, וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן, שנאמר: "ויהי כעלות הכהנים נשאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישבו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו" (יהושע ד, יח),

נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד של הירדן, לצד מזרח, שחזרו אחורנית, וישראל מצד אחר לצד מערב. נשא ארון את נושאיו באויר ועבר, שנאמר: "ויהי כאשר תם כל העם לעבר ויעבר ארון ה' והכהנים לפני העם" (יהושע ד, יא).

ועל דבר זה שלא שמר עליו נענש עוזא, שנאמר: "ויבאו עד גרן כידן וישלח עזא את ידו לאחז את הארון כי שמטו הבקר" (דברי הימים א יג, ט). אמר לו הקדוש ברוך הוא לעוזא: עוזא, הארון את נושאיו נשא, כשעברו את הירדן, את עצמו לא כל שכן שנושא!

נאמר "ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלקים על השל" (שמואל ב ו, ז). ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד] מהם פירש ואמר: על עסקי שלו (שכחתו), על ששכח את הדבר הזה. וחד [ואחד] מהם אמר: שעשה צרכיו בפניו, ומפרש "של" — שהרים את שולי בגדו בפני הארון.

על מה שנאמר "וימת שם עם ארון האלהים" (שמואל ב ו, ז), אמר ר' יוחנן: עוזא בא לעולם הבא, שנאמר: "עם ארון האלהים" — מה ארון לעולם קיים — אף עוזא בא לעולם הבא.

ועל מה שנאמר "ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה" (שמואל ב ו, ח), אמר ר' אלעזר: "ויחר" משמעו שנשתנו פניו כחררה (פת אפויה), כלומר, הושחרו פניו מצער.

ותוהים: אלא מעתה כל היכא [מקום] דכתיב [שנאמר] "ויחר" ואף במקומות שנאמר "ויחר אף ה'" הכי נמי [כך גם כן] תפרש?! ומשיבים: התם כתיב [שם, באותם מקומות נאמר] "ויחר אף" (שמואל ב ו, ז), ואילו הכא [כאן] לא כתיב [נאמר] "אף" אלא רק "ויחר", ולכן דרשו דרשה זו.

דרש רבא: מפני מה נענש דוד במיתת עוזה — מפני שקרא לדברי תורה "זמירות", שנאמר: "זמרות היו לי חקיך בבית מגורי" (תהלים קיט, נד).

אמר לו הקדוש ברוך הוא : דברי תורה שכתוב בהן "התעיף עיניך בו ואיננו" (משלי כג, ה), שהמסיר עיניו לרגע מן התורה שוכח אותה, שהיא חמורה וקשה כל כך, אתה קורא אותן "זמירות"?! על כן הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב [שנאמר]: "ולבני קהת לא נתן (עגלות למשא) כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ז, ט), הרי שאת הארון צריך לשאת בכתף, ואיהו אתייה בעגלתא [והוא, דוד, הביא אותו בעגלה] שלא כדין.

נאמר כאשר החזירו הפלשתים את הארון בימי שמואל "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה'" (שמואל א ו, יט) ותוהים: משום שראו — "ויך" (אלהים) (שמואל א ו, יט), מדוע נענשו על כך? ר' אבהו ור' אלעזר נחלקו בפירוש הדבר, חד [אחד] מהם אמר: קוצרין ומשתחוים היו, שלא בטלו ממלאכתם, ומשום כך נענשו, וחד [ואחד] מהם אמר: מילי נמי אמור [דברים של גנות גם כן אמרו]: