וכיון שניטבלו רגלי כהנים במים של הירדן חזרו המים לאחוריהם, שנאמר: "וכבוא נשאי הארון עד הירדן... ויעמדו המים הירדים מלמעלה קמו נד אחד" (יהושע ג, טו-טז). וכמה גובהן של מים — שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, כנגד גודלו של מחנה ישראל, שעברו אז את הירדן. אלו דברי ר' יהודה.

אמר לו ר' אלעזר בר' שמעון: לדבריך, אדם קל (מהיר יותר) או מים קלים (מהירים יותר)? הוי אומר — מים קלים יותר. אם כן עד שמחנה ישראל עובר, באין מים ושוטפין אותן, שהרי לאחר שהצטברו המים לגובה שנים עשר מיל חזרו לזרום!

אלא מלמד שהיו מים נגדשין ועולין כיפין (כיפות) על גבי כיפין, יתר משלש מאות מיל, עד שראו אותן כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר: "ויהי כשמע כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל" (יהושע ה, א).

ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף" (יהושע ב, י), שעדיין היו מלאים אימה מן המעשה של קריעת ים סוף שהיה זמן רב קודם לכן ובמקום רחוק, וכתיב [ונאמר] "ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם

"(יהושע ה, יא). ומכאן מובן כמה פחדו כשהיה הדבר סמוך וקרוב להם. בעודם בירדן אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן — על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר: "והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם" (במדבר לג, נב). אם אתם עושין כן — מוטב, ואם לאו [לא] — באין מים ושוטפין אותיכם. ומסבירים: מאי [מה היא] הלשון "אותיכם" — הרי היא צירוף המלים: אותי ואתכם.

עודם בירדן אמר להן יהושע: "והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל" (יהושע ד, ה), וכתיב [ונאמר]: "למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם" (יהושע ד, ו), הרי הן סימן לבנים שעברו אבות את הירדן.

עודם בירדן אמר להן יהושע: "שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים הכין שתים עשרה אבנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה" (יהושע ד, ג). יכול בכל מלון ומלון צריכים לשים את האבנים הללו — תלמוד לומר: "אשר תלינו בו הלילה", רק בלילה זה.

א אמר ר' יהודה: אבא חלפתא ור' אליעזר בן מתיא וחנניא בן חכינאי עמדו על אותן אבנים שהוציאו ישראל מן הירדן, ושיערום (והעריכו את גודלן) שכל אחת ואחת שקולה כארבעים סאה. וגמירי דטעונא דמדלי איניש לכתפיה תילתא דטעוניה הוי [ולמודים אנו שמשא שמעלה אדם בעצמו על כתפו הוא שליש של משאו] שיכול לשאת כשאחרים מסייעים לו.

ומכאן אתה מחשב לגודלו של האשכול שנשאו המרגלים וסייעו זה לזה. שנאמר "וישאהו במוט בשנים" (במדבר יג, כג), ממשמע שנאמר "במוט" איני יודע שבשנים? שהרי נושאים במוט רק בשנים. מה אם כן תלמוד לומר "בשנים" — בשני מוטות, שנשאוהו ארבעה אנשים, ומכאן שמשקלו של האשכול היה ארבע מאות ושמונים סאה.

אמר ר' יצחק: טורטני וטורטני דטורטני (מאזניים ומאזניים למאזניים) כלומר, לא שני מוטות בלבד היו אלא ארבעה, הא כיצד? שמנה נשאו אשכל, אחד מהם נשא רימון, ואחד נשא תאינה. יהושע וכלב לא נשאו כלום, ומדוע? אי בעית אימא [אם תרצה אמור] משום דחשיבי [שהיו חשובים] מן האחרים ולא היה לפי כבודם לשאת משא. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שלא היו באותה עצה רעה, שהרי המרגלים הביאו את האשכול רק כדי להפחיד בו את העם.

פליגי [נחלקו] בה במחלוקת התנאים על גובהם של מי הירדן בשעת החציה ר' אמי ור' יצחק נפחא; חד [אחד מהם] אמר: לדברי ר' יהודה שאמר שנים עשר מיל