ושמואל אמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי — אפילו לר' יאשיה. והטעם הוא להיפך, מדאיצטריך קרא לרבוייה [מתוך שהוצרך הכתוב לרבות אותה] במיוחד — מכלל הדברים אתה למד דלאו [שאין] אשתו היא כלל לשאר הדברים.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אשה שהיתה עוברת על דת יהודית, שאינה נוהגת בצניעות, שאמרו חכמים שבעלה מוציאה בלא כתובה, האם היא צריכה התראה, שצריך בעלה להודיע לה קודם לכן שיגרשנה אם תמשיך במעשיה אלה, בכדי להפסידה כתובתה, או אינה צריכה? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון שעוברת על דת היא — הריהי לא בעיא [צריכה] התראה, שהרי היא יודעת שהיא עושה דבר אסור, או דלמא תיבעי [שמא תצטרך] התראה, דאי הדרה [שאם חוזרת] בה — תיהדר [תחזור] בה על ידי התראה זו?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה, ומכאן דייקנו: מישתא [לשתות] הוא דלא שתיא [שאינה שותה], הא קנויי מקני [הרי לקנא, מקנא] הוא לה. ונברר: למאי [למה, לאיזה ענין] מקנא לה אם אינה שותה? לאו [האם לא] להפסידה כתובתה? משמע שצריך להתרות בה שלא תיסתר עם איש אחר, ואם לא התרה בה אינו יכול להפסידה כתובתה, למרות שבודאי עברה על דת, שנהגה שלא בצניעות ונסתרה עם האסור לה!

אמר אביי: לא, הכוונה היא לאוסרה עליו. שאם קינא לה ונסתרה — הרי מאז היא אסורה עליו לעולם. רב פפא אמר: הקינוי הוא כדי להשקותה אחר כך כשהיא נשואה, אם נסתרה בהיותה נשואה. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: אין מקנין לארוסה על מנת להשקותה כשהיא ארוסה, אבל מקנין לארוסה על מנת להשקותה כשהיא נשואה. ומכל מקום אין ללמוד ממשנתנו דבר לענין התראה לעוברת על דת יהודית.

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בחלק אחר במשנתנו: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין — לא שותות ולא נוטלות כתובה.

ונדייק מכאן: מישתא [לשתות] הוא דלא שתיא [שאינן שותות], הא קנויי [הרי לקנא] — מקני להו [מקנא להן]. ולמאי [ולמה, לאיזה ענין] מועיל הקינוי? אי [אם] כדי לאוסרן עליו — הא אסירן וקיימן [הרי הן אסורות ועומדות] בין כה וכה, שהרי עובר על איסור לא תעשה כשנושא אותן, אלא לאו [האם לא] כדי להפסידן כתובתן? משמע שללא התראה זו של קינוי איננו יכול להפסידן כתובתן, אף שהן עוברות על דת כשנוהגות שלא בצניעות.

אמר רב יהודה מדיסקרתא: לא, הכוונה היא שמקנא לה כדי לאוסרה לבועל כשם שאסורה לבעל. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כשם שסוטה אסורה לבעל — כך אסורה להינשא לבועל. ואם כן אין להביא מכאן ראיה לענין התראה.

אמר רב חנינא מסורא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו ואלו שבית דין מקנין (מקנאים) להן במקום הבעל: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין. ולא להשקותה על ידי בית דין אמרו, אלא לפוסלה מכתובתה. והרי מפורש כאן הטעם שמקנאים לה — כדי לפוסלה מכתובתה, שמע מינה [למד מכאן] בעי [צריכה] אשה שנסתרה ועברה על דת יהודית התראה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושואלים: וכולהו [וכולם], שאר החכמים שעסקו בכך, מאי טעמא [מה טעם] לא אמרי מהא [אמרו להוכיח מזו] שלכאורה הרי זו ראיה מפורשת הכתובה במשנה עצמה! ומשיבים: סבורים הם דלמא שאני התם דלית [שמא שונה שם במשנה שאין] לה אימתא דבעל [אימת הבעל] כלל, שהרי נתחרש או שחבוש בבית האסורים, ולכן צריך להתרות בה. אבל סתם אשה הנשואה לבעלה — אימת בעלה עליה, ואינה צריכה התראה מיוחדת.

ועוד שאלה בנושא דומה איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: היתה אשה עוברת על דת ורצה בעלה בכל זאת לקיימה ולא לגרשה, האם מקיימה או אינו מקיימה? כלומר, האם חובה עליו לגרשה, או שרק נתנו לו חכמים רשות לגרשה. וצדדי השאלה: מי אמרינן בקפידא דבעל תלא רחמנא [האם אומרים אנו בהקפדת הבעל תלתה תורה] את ענין עוברת על דת, והא לא קפיד [וזה אינו מקפיד] ואינו חייב לגרשה. או דלמא [שמא] כיון דקפיד [שהקפיד] — קפיד [הקפיד], כיון שהתורה מקפידה על כך — אין תולים את הדבר ברצונו של הבעל?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממשנתנו: ואלו שבית דין מקנין (מקנאים) להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין. ואי אמרת [ואם אומר אתה] רצה בעלה לקיימה מקיימה, וכי עבדי [עושים] בית דין מידי דדלמא לא ניחא ליה [דבר ששמא לא נוח לו] לבעל שיעשו אותו? ושמא אם היה בר דעת היה אומר שהוא רוצה לקיימה! ומשיבים: סתמא דמילתא [סתמו של דבר] כיון שעוברת על דת היא — מינח ניחא ליה [נוח לו] לכל בעל שתנהג אשתו בצניעות, ולכן יכולים בית דין לפעול על סמך הנחה זו, אך אם רצה בעלה לקיימה יכול לקיימה.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: בעל שמחל על קינויו, כלומר, קינא לה ואחר כך אמר שהוא מוחל לה, האם קינויו מחול, או אינו מחול? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] בקינוי הבעל תלא רחמנא [תלתה תורה] והבעל הא מחיל ליה [הרי מחל את] קינויו, או דלמא [שמא] כיון דקני ליה מעיקרא לא מצי מחיל ליה [שקינא לה מתחילה אינו יכול למחול לה עוד]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שבעל שמחל על קינויו קינויו מחול, עבדינן מידי דאתי בעל מחיל ליה [האם עושים אנו דבר שיכול הבעל לבוא ולמחול אותו]? ומשיבים: סתמא דמלתא [סתמו של דבר] אדם מסכים על דעת בית דין, ואין חוששים שימחול, אך אם מחל בפירוש — הרי זה מחול.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: ומוסרין לו לבעל המוליך את אשתו, שקינא לה ונסתרה, לבית המקדש שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך ואסור עליו הדבר. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שבעל שמחל על קינויו קינויו מחול — לחליה לקינויה ולבעול [שימחל את קינויו ויבעל] בהיתר!

ומשיבים: אכן, כן הוא ולכך התכוונה המשנה, מאי שנא [מה שונה מדוע דווקא] תלמידי חכמים מלווים אותו — דגמירי [שהם מלומדים], דאי בעי למיבעל [שאם רוצה הוא לבעול] אותה, אמרי ליה: אחליה לקינוייך ובעלה [אומרים הם לו: מחל על קינוייך ובעל אותה בהיתר].

תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר ר' יאשיה: שלשה דברים סח לי החכם זעירא מאנשי ירושלים: בעל שמחל על קינויו — קינויו מחול, וזקן ממרא שהורה בניגוד להוראת בית הדין הגדול, שרצו בית דין למחול לו — מוחלין לו, ובן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו על חטאיו — מוחלין לו.

וכשבאתי אצל חבירי שבדרום ואמרתי להם הלכות אלה, על שנים הודו לי, ועל זקן ממרא לא הודו לי, וטעמם — שלא ירבו החכמים מחלוקת בישראל. שמע מינה [למד מכאן] שבעל שמחל על קינויו קינויו מחול. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

פליגי [נחלקו] בה בפרטי הלכה זו רב אחא ורבינא; חד [אחד מהם] אמר: אם מחל קודם סתירה — קינויו מחול, אך אם מחל לאחר סתירה — אינו מחול. וחד [אחד מהם] אמר: לאחר סתירה נמי [גם כן] מחול. ומעירים: ומסתברא כמאן דאמר [ומסתבר כדעת מי שאומר] אינו מחול,

ממאי [ממה] אנחנו למדים זאת — מדקא מהדרי רבנן [מתוך התשובה שמשיבים חכמים] לר' יוסי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: בעלה נאמן עליה על הסוטה להביאה למקדש בלא שיבוא עליה בדרך, ואינו צריך מלווים מקל וחומר; ומה נדה שהיא בעונש כרת — בעלה נאמן עליה ומותר הוא להתייחד עימה, סוטה שהיא באיסור לאו (לא תעשה), שהוא בעונש מלקות בלבד — לא כל שכן שיהיה נאמן שלא יבוא עליה בדרך?

אמרו לו: לא, אם אמרת בנדה — שכן יש לה היתר לאחר זמן, תאמר בסוטה — שאין לה היתר, שהרי אשה שזנתה אסורה לבעלה לעולם.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי לאחר סתירה מחול לה, אם כן משכחת לה [מוצא אתה אותה] את הסוטה שגם יש לה היתר, דאי בעי מחיל ליה לקינויה ובעיל [שאם רוצה מוחל את קינויו ובועל]. אלא שמע מינה [למד מכאן] שלאחר סתירה אינו מחול עוד, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ג שנינו במשנה: מתו בעליהן עד שלא שתו, בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה ולא שותות, ובית הלל אומרים שאינן נוטלות כתובה. ושואלים: במאי קמיפלגי, [במה באיזה עקרון נחלקו]? מסבירים: בית שמאי סברי [סבורים]: שטר העומד לגבות כגבוי דמי [הוא נחשב], ולכן כיון שיש בידה שטר כתובה, הרי כל הכסף של הכתובה כמוחזק בידה. וכיון שאין כאן אלא רק ספק אם זינתה ואיבדה כתובתה — אין בכוח הספק להוציא מידה את הכסף הנחשב כמוחזק בידה על פי השטר.