ונתינה מן הגבעונים האסורים לבוא בקהל, הנשואה לישראל, ובת ישראל הנשואה לממזר ולנתין — לא שותות ולא נוטלות כתובה שרק המותרות להינשא לבעליהן שותות.

ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה: המודה ואומרת "טמאה אני", וכן זו שבאו לה עדים המעידים שהיא טמאה, והאומרת "איני שותה" אף שאינה מודה שנטמאה, מאחר שהיא מסרבת לעשות זאת שלא לשתות ולא משום שנפטרה מכך.

אולם, זו שאמר בעלה "איני משקה", וכן זו שבעלה בא עליה בדרך לבית המקדש להשקותה, לאחר שקינא לה ונסתרה — נוטלות כתובה למרות שלא שותות, שהרי אשמת הבעל היא שאינה שותה.

מתו בעליהן של הנשים שנסתרו וקינאו להן בעליהן עד שלא שתו, בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה ולא שותות, ובית הלל אומרים: או שותות או לא נוטלות כתובתן.

נשים האסורות לבעליהן מדברי סופרים כגון שנשא אשה מעוברת חבירו (שמת או שגירשה חבירו), או מניקת חבירו שאסרו חכמים לשאתה בתוך עשרים וארבעה חודש מלידת התינוק — לא שותות ולא נוטלות כתובה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין כאן איסור גמור על נשים אלו, שהרי יכול הוא להפרישה ממנו ולהחזירה אליו לאחר זמן.

היתה הסוטה איילונית (שאינה מסוגלת מטבעה ללדת) או זקינה, או שאינה ראויה לילד מטעם אחר — לא נוטלות כתובה ולא שותות, שיש איסור לשאת אשה כזו, שהרי מבטל מצוות פריה ורביה. ר' אלעזר אומר: אין אלה נישואי איסור, שהרי יכול הוא לישא אשה אחרת ולפרות ולרבות הימנה, ולכן נישואין אלה כשרים הם, והן שותות כשאר הנשים.

ושאר כל הנשים — או שותות או אם אינן שותות לא נוטלות כתובה. אשת כהן שותה, ואם נבדקה ונמצאה טהורה — מותרת לבעלה. אשת סריס גם היא שותה.

ולענין החשוד על הסוטה: על ידי כל עריות מקנין, כלומר, יכול הבעל לקנא לאשתו מכל איש, גם אם הוא אסור עליה באיסור ערוה (כגון אביה או אחיה). חוץ מן הקטן, וממי שאינו איש כגון שחושד בה שנבעלה לבהמה, וכיוצא בזה.

ואלו שבית דין מקנין להן, כלומר, שבית דין נעשים כשליחים לבעל לקנא לאשתו: מי שנתחרש (נעשה חרש) בעלה, או נשתטה (השתגע), או שהיה חבוש בבית האסורין. לא להשקותה ממש אם נסתרה אחר קינוי בית דין אמרו לקנא על ידי בית דין, אלא רק לפוסלה מכתובתה. ואילו ר' יוסי אומר: אף להשקותה מועיל הדבר. כיצד — לכשיצא בעלה מבית האסורין — ישקנה.

א גמרא שנינו במשנה שארוסה ושומרת יבם אינן שותות. ומדייקים מכאן: מישתא [לשתות] הוא שלא שתייא [שותה] הא קנוי [הרי לקנא] מקני [מקנא] לה ונאסרת עליו על ידי הקינוי והסתירה. ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הנאמר בתחילת פרשת סוטה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" (במדבר ה, יב) — "ואמרת אליהם" בא לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי.

ומתניתין מני [ומשנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יונתן היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], מה שנאמר "תחת אישך" (במדבר ה, יט), הרי זה בא למעט, פרט לארוסה שאינה חיה עתה תחת אישה, שאינה שותה. יכול שאני מוציא אף שומרת יבם — תלמוד לומר: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה, יב), "איש איש" — הוא לשון ריבוי, ומרבה שומרת יבם, אלו דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר: "תחת אישך" (במדבר ה, יט) — פרט לשומרת יבם שעדיין לא נישאה לו ואינה שותה. ואם יעלה על דעתך לומר: אוציא שומרת יבם ולא אוציא את ארוסה — תלמוד לומר: "אשר תשטה אשה תחת אישה" (במדבר ה, כט) — פרט לארוסה.

ומסבירים את שיטותיהם; מר אלימא ליה [חכם זה, ר' יונתן, חזק לו, בעיניו יותר] הקשר עם הארוסה. וטעם הדבר משום דקידושי דידיה [שהקידושין שלו הם], שהוא עצמו קידש אותה, מה שאין כן ביבם שבא מכוח קידושי אחיו, ועוד שאם זינתה אחרי הקידושין סוקלין על ידו, שהרי הנערה המאורסה שזינתה נסקלת, ואילו שומרת יבם רק לוקה, ולכן ממעט מהמילים "תחת אישך" רק שומרת יבם.

ומר אלימא ליה [וחכם זה, ר' יאשיה, חזקה לו, בעיניו יותר] הקשר עם שומרת יבם, ומדוע? שלא מיחסרא [מחוסרת] אפילו מסירה לחופה, ונעשית אשתו של היבם מיד כשבא עליה, לכן ממעט רק ארוסה.

ושואלים: ור' יונתן הממעט גם ארוסה וגם שומרת יבם, האי [הכתוב הזה] "איש איש" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? שהרי הוא לשון ריבוי! ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] הדבר לרבות אשת חרש, ואשת שוטה, ואשת