המודה ואומרת "טמאה אני לך", ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת "איני שותה" אף שאינה מודה שנטמאה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה אחר שהביא אותה למקדש וקדשה המנחה בכלי, ושבעלה בא עליה בדרך לבית המקדש כדי להשקותה,

וכל הנשואות לכהנים — מנחותיהן נשרפות כמנחות כהנים. בת ישראל שנשאת לכהן — מנחתה נשרפת, וכהנת (בת כהן) שנשאת לישראל — מנחתה נאכלת.

מה בין כהן לכהנת (בת כהן) בכלל? — מנחת כהנת נאכלת לכהנים ומנחת כהן אינה נאכלת. כהנת מתחללת על ידי ביאה אסורה ונאסרת להינשא לכהן ולאכול בתרומה, וכהן אין מתחלל למרות שבא על אשה האסורה לו.

כהנת מטמאה למתים, שאין עליה איסור להיטמא, ואין כהן מטמא למתים אלא לקרובים המותרים לו. כהן אוכל בקדשי קדשים (כגון חטאות ואשמות) ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים.

ועוד מה בין איש לאשה בדינים שונים: האיש פורע את ראשו ופורם את בגדיו כשהוא מצורע, ואין האשה פורעת ופורמת. האיש מדיר את בנו בנזיר, שיכול לנדור שיהא בנו הקטן נזיר, והבן חייב לקיים זאת אפילו כשיגדל, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. האיש מגלח על נזירות אביו שאם נדר אביו נדר נזירות, והפריש כבר קרבנות כדי להקריב בסוף נזירותו ומת, יכול הבן להשתמש בקרבנות אלה כאשר גם הוא נזיר, ואין האשה מגלחת על נזירות אביה.

האיש מקדש את בתו לאדם אחר כשהיא קטנה וקידושיה קידושין גמורים, ואין האשה מקדשת את בתה אפילו כשהיא קטנה. האיש מוכר את בתו הקטנה לאמה, ואין האשה מוכרת את בתה. האיש שנידון לסקילה נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה. האיש נתלה לאחר שנסקל על עבירות מסויימות, ואין האשה נתלית כלל. האיש נמכר בגנבתו על מנת לשלם את חובו, ואין האשה נמכרת בגניבתה.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: כל הנשים הנשואות לכהונה מנחותיהן נשרפות. כיצד? היתה כהנת או לויה או ישראלית שנשאת לכהן — אין מנחתה נאכלת, מדוע מפני שיש לו לבעלה הכהן חלק בה במנחה, ודינה איפוא כמנחת כהן שאינה נאכלת. אך גם אינה עולה כליל לגמרי כמנחת כהן שאינה נקמצת כלל — מפני שיש גם לה לאשה חלק בה. אלא כיצד עושים — קומצים ממנה, הקומץ קרב בעצמו, והשירים קריבין גם הם על המזבח אך בפני עצמן.

ושואלים: הרי איקרי [קרא] כאן את ההלכה: כל דבר שהוא חייב להקריב חלק ממנו לאישים (על המזבח) — הרי הוא ב"בל תקטירו" על השאר! ("לא תקטירו". ויקרא ב, יא), שקרבן שחייבה התורה להעלות רק חלק ממנו (קומץ, אימורים) יש איסור מיוחד שלא להקטיר ממנו כל חלק אחר. ואם כן, כיצד ניתן להקטיר את השיריים על המזבח! אמר יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: דמסיק להו [שמעלה אותם] את השיריים לשום (לשם) עצים, שאינו מעלה אותם כקרבן לעצמו, אלא כחומר הסקה בלבד למזבח, וכדעת ר' אליעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: לריח ניחוח אי [אין] אתה מעלה חלקי קרבן שאסורים להיקרב, אבל אתה מעליהו [מעלה אותם] לשום (לשם) עצים.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' אליעזר דאית ליה האי סברא [שיש לו, שהוא מקבל סברה זו] שאפשר להעלות חלקי קרבן כאלה למזבח לשם עצים, אלא לרבנן דלית להו האי סברא, מאי איכא למימר [לחכמים שאין להם, שאינם מקבלים סברה זו, מה יש לומר]? ומשיבים: דעבדי להו [שעושים להם] כדעת ר' אלעזר בר' שמעון. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר בר' שמעון אומר לגבי מנחת חוטא של כהנים שנקמצת: הקומץ קרב בעצמו כקומץ של כל מנחה, והשירים אינם נאכלים ואינם קרבים על גבי המזבח אלא מתפזרים על בית הדשן שלמטה מן המזבח.