דכתיב [שנאמר]: "זאת" (במדבר ה, כט) שהוא לשון מיעוט. בשני אנשים (בעלים) שונים של אותה אשה שחשדו בה, ושני בועלין שונים, שקינא לה בעלה הראשון מאדם אחד ובעלה השני מאדם אחר — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהאשה שותה ושונה, דכתיב [שנאמר]: "תורת הקנאות

"(שם) בלשון רבים. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה באיש אחד ושני בועלין, שקינא לה בעלה כל פעם מאדם אחר, או בשני אנשים (בעלים) ובועל אחד;

תנא קמא [התנא הראשון] סבר: "תורת הקנאות "בא לרבויי כולהי [לרבות את כולם] שבכל אופן שותה ושונה, "זאת" בא למעוטי [למעט] רק איש אחד ובועל אחד.

ורבנן בתראי סברי [וחכמים אחרונים סבורים]: "זאת" בא למעוטי כולהי [למעט את כולם], "תורת הקנאות" בא לרבויי [לרבות] רק שני אנשים ושני בועלין.

ור' יהודה סבור: "זאת" בא למעוטי תרתי [למעט שנים] מן המקרים, "תורת" לרבות תרתי [שנים]. ומפרטים: "זאת" למעוטי תרתי [למעט שנים] — איש אחד ובועל אחד ואפילו איש אחד ושני בועלין, "תורת הקנאות "בא לרבויי תרתי [לרבות שנים], בין שני אנשים ובועל אחד, וכל שכן שני אנשים ושני בועלין.

א משנה היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית (סל העשוי מעלי דקל) שהיא מונחת בה, ונותנה לתוך כלי שרת, ונותנה על ידה, וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה. הניף הכהן, והגיש את המנחה למזבח, קמץ ממנה, והקטיר את הקומץ, והשאר נאכל לכהנים.

ובסדר הדברים: היה משקה את האשה ואחר כך מקריב את מנחתה. ר' שמעון אומר: מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה, שנאמר: "וקמץ הכהן מן המנחה... והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים" (במדבר ה, כו). אמנם מודה ר' שמעון שגם אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה הרי היא כשרה.

ב גמרא אמר ליה [לו] ר' אלעזר לר' יאשיה דדריה [של, בן, דורו] (להבדילו מר' יאשיה התנא, שהיה גדול מר' אלעזר): לא תיתב אכרעך [תשב על רגליך] עד דמפרשת לה להא מילתא [שאתה מפרש אותה לי, את הדבר הזה]: מנין למנחת סוטה שטעונה תנופה? ותוהים על השאלה: מנא לן [מניין לנו]?! הלא "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה לפני ה'" (במדבר ה, כה) כתיב [כתוב] בה במפורש! אלא השאלה היתה: תנופה שצריכה שתיעשה בבעלים, כלומר, באשה מנלן [מניין לנו]?

השיב לו ר' יאשיה: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה בגזירה שווה "יד" "יד" מקרבן שלמים; כתיב הכא [נאמר כאן] בסוטה: "ולקח הכהן מיד האשה" (במדבר ה, כה), וכתיב התם [ונאמר שם] בשלמים: "המקריב את זבח שלמיו לה'... ידיו תביאינה את אשי ה'... להניף אותו תנופה לפני ה"' (ויקרא ז, כט-ל),

מה כאן בסוטה כהן מניף גם כן — אף להלן בשלמים מניף גם הכהן, ומה להלן בשלמים מניפים גם הבעלים אף כאן בסוטה מניפים גם הבעלים. הא [הרי] כיצד מקיימים את שני הכתובים כאחד? — מניח הכהן ידו תחת ידי הבעלים ומניף.

ג שנינו במשנה: הניף והגיש קמץ והקטיר, ואחר כך שנינו: היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה. ותוהים: הא אקרבה [הרי הקריב אותה] כבר, לפי האמור בסדר זה שבמשנה!

אלא הכי קאמר [כך אמר]: סדר מנחות בדרך כלל כיצד? הניף והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.

ואולם בהשקאה של סוטה גופה [עצמה] פליגי [נחלקו] ר' שמעון ורבנן [וחכמים]; דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: משקה ואחר כך מקריב את מנחתה, ואילו ר' שמעון סבר [סבור]: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה, שנאמר: "ואחר ישקה" (במדבר ה, כו).

ועוד נאמר במשנה שאף לדברי ר' שמעון אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה — כשרה.