ומקטירו בכלי שרת. ותוהים: בכלי שרת מקטיר ליה [אותו]? הלא בודאי אין מקטירים אותו בתוך הכלי! אלא אימא [אמור]: מעלהו בכלי שרת כדי להקטירו.

שנינו: ומולחו ונותנו על גבי האישים — דכתיב [שנאמר]: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" (ויקרא ב, יג).

ועוד שנינו: קרב הקומץ שיריה נאכלין, ושואלים: מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "והקטיר הכהן את אזכרתה" (ויקרא ב, ב), כלומר, הקומץ וכתיב [ואחר כך נאמר] "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" (ויקרא ב, ג).

ומה שאמרו קרב הקומץ — למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה [לחכם זה כדעה שיש לו בענין זה, ולחכם זה כדעה שיש לו בענין]. דאיתמר [שנאמר]: שחלקו חכמים בדבר: הקומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה לכהנים? ר' חנינא אמר: משתשלוט בו האור (האש), כלומר, כבר משמתחיל לבעור, ר' יוחנן אמר: משתיצת האור ברובו של הקומץ. ועל כל פנים, כשמגיע הזמן הראוי, בין לשיטה זו ובין לשיטה זו, מותרים הכהנים באכילת השיריים.

שנינו: ורשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן ודבש. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בקשר למתנות כהונה: "לך נתתים למשחה" (במדבר יח, ח) וכוונתו — לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין.

עוד שנינו: ואין אסורין אלא מלחמץ, ומקור הדבר הוא במה דכתיב [שנאמר] לגבי מנחות: "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי" (ויקרא ו, י), ואמר ר' שמעון בן לקיש: יש לדרוש את הכתוב כאילו היה ההפסק לאחר המלה "חלקם" ולפרש: אפילו חלקם של הכהנים לא תאפה חמץ.

א שנינו במשנה: כל המנחות טעונות שמן ולבונה. ושואלים: וכי כל המנחות טעונות שמן ולבונה? והאיכא [והרי יש] מנחת חוטא, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבנה" (ויקרא ה, יא)! ומשיבים:

הכי קאמר [כך אמר]: כל המנחות טעונות שמן ולבונה, ובאות מן החיטין, ובאות סלת. מנחת חוטא, אף על פי שאינה טעונה שמן ולבונה מכל מקום באה מן החטין ובאה סלת. וכן מנחת העומר, אף על פי שהיא באה מן השעורין — טעונה שמן ולבונה ובאה גרש שהוא ה"סולת" שבשעורים. וזו, מנחת סוטה, אינה טעונה לא שמן ולא לבונה, ובאה מן השעורין, ובאה קמח.

תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' שמעון: בדין הוא, כלומר, מן הדין היה שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר שמרוויח על ידי שאינו צריך להביא מכספו מנחה על כל מרכיביה. ומפני מה אינה טעונה — שלא יהא קרבנו מהודר.

וכן בדין הוא שתהא חטאת חלב כלומר, חטאת שמביא אדם על שאכל חלב בשגגה, וכיוצא בו בשאר חטאים שמקור איסורם הוא במצוות "לא תעשה" שעשה בשגגה, שתהא טעונה נסכים (סולת, שמן, ויין שמנסכים על גבי המזבח), שלא יהא חוטא נשכר בזה שאינו מביא נסכים, ומפני מה אינה טעונה — שלא יהא קרבנו מהודר.

אבל חטאתו של מצורע ואשמו — טעונין נסכים, לפי שאין באין על חטא. ותוהים: איני [האם כן הוא] וכי הצרעת אינה באה על חטא? והאמר [והרי אמר] ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: על שבעה דברים שאדם חוטא בהם נגעים באין עליו, משמע שהמצורע חוטא הוא! ומשיבים: התם מנגעיה הוא דאיכפר ליה [שם, במצורע, משעה שקיבל את נגעו הוא שנתכפר לו] מן החטא, כי מייתי [כאשר הוא מביא] קרבן — לאשתרויי [על מנת להתירו] לאכול בקדשים הוא דקא מייתי [שמביא] ולא על החטא.

ושואלים: אלא מעתה לפי עקרון זה, חטאת נזיר תהא טעונה נסכים, לפי שאינה באה על חטא! ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כר' אלעזר הקפר, שאמר: נזיר נמי [גם כן] חוטא הוא, שמצער עצמו בנזירותו.

ב שנינו במשנה, רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה קרבן בהמה. תניא [שנויה ברייתא], אמר להן רבן גמליאל לחכמים: סופרים, הניחו לי ואדרשנה כמין חומר (כמין טבעת מקושטת) כלומר, על דרך הרמז.