אין בה משום עטרות כלות, שגזרו חכמים כזכר לחורבן הבית שלא תתקשט כלה בעטרה בחופה, ואיסטמא אינה כלולה באיסור זה.

ושמואל אמר: "כבול" זה ששנינו במשנה שאסור לצאת בו בשבת לרשות הרבים, כבלא דעבדא תנן [חותם של עבד שנינו]. ומקשים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: יוצא העבד בשבת בחותם שבצוארו, אבל לא בחותם שבכסותו, ואם חותם זה שבצווארו כבול הוא, הרי אמרו במשנה שאין יוצאים בו לרשות הרבים!

ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] ששנינו שאמר שמואל שיוצא בו בשבת — הרי זה באופן דעבד ליה רביה [שעשה לו אותו אדונו], שבכגון זה חושש הוא מרבו ולא יבוא להסירו, ואין אם כן חשש לטלטול, ואילו הא [זה] ששנינו במשנתנו שאסור לצאת בכבול ולדעת שמואל זהו חותם העבד, הרי זה באופן דעבד איהו לנפשיה [שעשה העבד אותו לעצמו], כדי שידעו עבדו של מי הוא ותהא עליו הגנת אדוניו, ומאחר והדבר תלוי בדעתו, יתכן שיבוא להסירו ועלול לבוא לידי טלטול ולכן אסרוהו.

ומקשים: במאי אוקימתא להא [במה העמדת את זו] של שמואל — בחותם דעבד ליה רביה [שעשה לו רבו], אם כן בחותם שבכסותו אמאי [מדוע] לא יצא בו? והלא גם חותם שבכסותו אם עשה לו אותו רבו לא יבוא להסירו!

ומתרצים: החשש הוא דילמא מיפסק, ומירתת ומיקפל ליה ומחית ליה אכתפיה [שמא יפסק החותם וישבר, ומפחד העבד ומקפל את הטלית ומניחה על כתפו] כדי שלא יראה האדון שנשבר החותם בבגד. והאיסור בדבר. וכפי ששנה רב יצחק בר יוסף, שאמר רב יצחק בר יוסף שכך אמר ר' יוחנן: היוצא לרשות הרבים בטלית מקפלת ומונחת לו על כתפיו בשבת — חייב חטאת, כי אין זו דרך מלבוש, אלא דרך הוצאת משא.

וכי הא [וכמו זה] שאמר ליה [לו] שמואל לרב חיננא בר שילא: כולהו רבנן דבי ריש גלותא לא ליפקו בסרבלי חתימי, לבר מינך, דלא קפדי עליך דבי ריש גלותא [כל חכמי בית ראש הגולה אל יצאו בסרבלים חתומים, בעלי חותם, בשבת, חוץ ממך, שאין מקפידים עליך בבית ראש הגולה]. שחכמי ראש הגולה נחשבו רשמית לעבדי הבית, והיו מהלכים בחותם של בית ראש הגולה ובשבת אסור להם ללכת בסרבל חתום, שמא יישבר החותם ומפחד ראש הגולה יבואו להסירו מעליהם ולקפלו ולהניחו על כתפיהם ולטלטלו בשבת. ורק רב חיננא בר שילא שאנשי ראש הגולה אינם מקפידים עליו, ואף אם אין חותם בלבושו אין רואים בכך מרידה בראש הגולה מותר לו לצאת בחותם זה בשבת.

א מעתה באים לדון גופא [לגוף] הדברים שאמר שמואל שמותר לעבד לצאת בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבבגדו. ואומרים: תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו.

ורמינהו [ומשליכים, מקשים] ממה ששנינו בברייתא אחרת: לא יצא העבד בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו בשבת, ולענין טומאה זה וזה אין מקבלים טומאה. ולא יצא בזוג (פעמון) התלוי בצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו, ולענין טומאה זה וזה מקבלין טומאה.

ולא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא בזוג שבכסותה, ולא בזוג שבצוארה כיון שלגבי הבהמה אין בכך זה נחשב כתכשיט אלא כמשא, ולענין טומאה זה וזה, החותם והזוג, אין מקבלין טומאה, משום שתכשיטי בהמה וכליה אינם בכלל הדברים המקבלים טומאה. והרי שאסור לעבד לצאת אף בחותם שבצווארו, ושלא כשיטת שמואל!

ומשיבים: לימא [נאמר] כי הא [זה] הברייתא שהתירה — הרי זה באופן דעבד ליה רביה [שעשה לו רבו] חותם זה, שמאחר והוא חושש להסירו אין חשש שיבוא לטלטלו, ואילו הא [זו] הברייתא שאסרה — הרי זה באופן דעבד איהו לנפשיה [שעשה הוא לעצמו] ויש חשש שיבוא להסירו ולטלטלו.

את התירוץ הזה דוחים: לא, אידי ואידי דעבד ליה רביה [וזה וזה מדובר באופן שעשה לו רבו], אלא יש להסביר את ההבדל באופן אחר; וכאן שאסרו מדובר בחותם של מתכת, וכאן שהתירו הרי זה בשל טיט. וכמו שאמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה: דבר המקפיד עליו רבו אם יאבד — אין יוצאים בו בשבת, שמא יינתק מן הבגד, ומתוך פחד יטלטלנו העבד בידו. דבר שאין מקפיד עליו האדון — יוצאין בו.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להבין את דברי הברייתא, מדקתני [ממה ששנינו] שם: זה וזה אין מקבלין טומאה. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי מדובר בחותם של מתכת אפשר להבין את החידוש שבברייתא כך: הני הוא דלא מקבלי [אלה הם שאינם מקבלים] טומאה, הא [אבל] כלים דידהו [שלהם, ממינם] — מקבלי [מקבלים] טומאה.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי בשל טיט תנן [שנינו], האם תוכל לדייק כמו כן ולומר כי הני הוא דלא מקבלי [אלה הם שאינם מקבלים] טומאה, הא [אבל] כלים דידהו מקבלי [שלהם, ממינם] — מקבלי [מקבלים] טומאה?!

והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה שלא נשרפה ולא נעשתה חרס — אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. נמצא שאף כלי גמור העשוי טיט אינו נטמא! אלא שמע מינה [למד מכאן] שבכלים של מתכת דיברה ברייתא זו, ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

ב באותה ברייתא שנינו שאמר מר [החכם] שלא יצא העבד בזוג שבצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו.

ושואלים: בזוג שבצוארו אמאי [מדוע] לא יצא — מתוך החשש דילמא מיפסיק ואתא לאיתויי [שמא ייקרע ויבוא להביאו, לטלטלו], אם כן, זוג שבכסותו נמי ליחוש דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי [גם כן נחשוש שמא ייקרע ויבוא לטלטלו]!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דמיחא ביה מומחא [כשהזוג ארוג בו, בבגד]. וכפי ששנה רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כל שהוא ארוג בבגד לא גזרו לאסור יציאה בו.

ג בברייתא שהובאה קודם אמר מר [החכם] שלא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא בזוג שבצוארה, ולא בזוג שבכסותה, ולענין טומאה זה וזה, החותם והזוג, אין מקבלין טומאה.

ורמינהי [ומשליכים, מקשים] ממה ששנינו בברייתא אחרת: זוג של בהמה — טמאה