ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך. וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה (היכה לה) על ראשה, אמר לה: בתי היכן נבואתיך? והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] "ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב, ד), לומר: לידע מה יהא בסוף נבואתה.

א שנינו במשנה שיוסף זכה לקבור את אביו והוא היה הגדול שבאחיו. ובאים לפרש את הכתובים האמורים באותו ענין. שואלים: מאי שנא מעיקרא, דכתיב [במה שונה מתחילה, שנאמר] "ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה" (בראשית נ, ז) והדר [ואחר כך] נאמר: "וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו" (בראשית נ, ח), ומאי שנא [ומה שונה] לבסוף דכתיב [שנאמר]: "וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו" (בראשית נ, יד) והדר [ואחר כך] "וכל העלים אתו לקבר את אביו" (בראשית נ, יד)?

אמר ר' יוחנן: בתחילה עד שלא ראו המצרים בכבודן של ישראל בארצם — לא נהגו בהן כבוד, ולכן היו הם בסוף, אחרי עבדי פרעה, ולבסוף שראו בכבודן — נהגו בהן כבוד.

דכתיב [שנאמר]: "ויבאו עד גרן האטד" (בראשית נ, י), וכי גורן יש לו לאטד? והלא אין פירותיו נאספים ונאכלים! אמר ר' אבהו: מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד שהוא צמח קוצני, לשמירה, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה כולם ונתנו לו כבוד.

תנא [שנה החכם]: כולם מתחילה למלחמה באו, כיון שראו כתרו של יוסף שהיה משנה למלך מצרים תלוי בארונו של יעקב — נטלו כולן אף הם כתריהן ותלאום בארונו של יעקב. תנא [שנה החכם]: שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב.

נאמר: "ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד" (בראשית נ, י). תנא [שנה החכם]: אפילו סוסים ואפילו חמורים עשו בהם מנהגי אבל.

(מאילו מאילו) כיון שהגיעו למערת המכפלה אתא [בא] עשו, קא [והיה] מעכב מלקבור את יעקב שם, אמר להן: נאמר "ממרא קרית הארבע היא חברון" (בראשית לה, כז), ואמר ר' יצחק: קרית ארבע קרויה כך משום ארבע זוגות שהיו, שנקברו שם: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. איהו [הוא], יעקב, קברה ללאה בדידיה [בחלק שלו], והאי דפייש [וזה המקום שנשאר] — דידי [שלי] הוא.

אמרו ליה [לו] בני יעקב לעשיו: זבינתה [מכרת אותה] את נחלתך ליעקב. אמר להו [להם]: נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני [אם אמנם שמכרתי את בכורתי, את חלקי כאח פשוט האם מכרתי]? אמרו ליה [לו]: אין [כן], גם את חלקך כאח פשוט מכרת ליעקב, דכתיב [שכן נאמר] שכך אמר יעקב: "בקברי אשר כריתי לי" (בראשית נ, ה), ואמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: אין "כירה" אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה — "כירה".

אמר להו [להם] עשיו: הבו [תנו] לי איגרתא [שטר] של מכירה זו! אמרו ליה [לו]: איגרתא בארעא דמצרים היא [השטר בארץ מצרים הוא]. אמרו: ומאן ניזיל [ומי ילך] להביאו — ניזיל [ילך] נפתלי דקליל כי איילתא [שהוא קל רגליים כאיילה], דכתיב [שנאמר]: "נפתלי אילה שלחה הנתן אמרי שפר" (בראשית מט, כא), ואמר ר' אבהו: אל תקרי [תקרא] "אמרי שפר" אלא "אמרי ספר", כלומר, שהוא הביא את הספר = השטר.

ומספרים: חושים בריה [בנו] של דן תמן הוה [שם היה] ויקירן ליה אודניה [והיו כבדות לו אוזניו], שלא שמע היטב. אמר להו [להם]: מאי האי [מהו זה] שאין קוברים את הסב יעקב? ואמרו ליה [לו]: קא מעכב האי [זה], עשיו, עד דאתי [שיבוא] נפתלי מארעא דמצרים [מארץ מצרים]. אמר להו [להם]: ועד דאתי [שיבוא] נפתלי מארעא דמצרים [מארץ מצרים] יהא אבי אבא מוטל בבזיון? שקל קולפא מחייה ארישיה [לקח אלה והיכה בה את עשיו על ראשו], נתרן עיניה [קפצו עיניו] ונפלו מחוריהן אכרעא [על רגליו] של יעקב, פתחינהו [פתח] יעקב לעיניה ואחיך [את עיניו וחייך]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו (רגליו) ירחץ בדם הרשע" (תהלים נח, יא).

באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה, דכתיב [שנאמר]: "למה אשכל גם שניכם יום אחד" (בראשית כז, מה). ומעירים: ואף על גב [ואף על פי] שמיתתן לא ביום אחד הואי [היתה] — קבורתן מיהא [מכל מקום] ביום אחד הואי [היתה], שהרי נהרג עשיו, וגם נקבר, באותו יום שנקבר יעקב.

ושואלים: ואי [ואם] לא עסק ביה [היה עוסק בו] יוסף אחיו לא הוו מעסקי ביה [היו מתעסקים בו, ביעקב]? והכתיב [והרי נאמר] "וישאו אתו בניו ארצה כנען" (בראשית נ, יג), ומדוע לא התעסקו ביעקב בתחילה? אלא אמרו: הניחו לו ליוסף לטפל בו, כבודו של יעקב אבינו במלכים יותר מבהדיוטות.

ב ועוד שנינו במשנה: מי לנו גדול מיוסף שלא התעסק בעצמותיו אלא משה רבינו. תנו רבנן [שנו חכמים]: בא וראה כמה חביבות היו מצות על משה רבינו. שכל ישראל כולן נתעסקו במהלך יציאת מצרים בביזה של שלל מצרים, ואילו הוא נתעסק במצות, שנאמר: "חכם לב יקח מצות" (משלי י, ח).

ושואלים: ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור שירד עם יעקב למצרים. הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר לסגולה, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף יוסף! הגיע העת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל שיעלוך ויקברוך בארץ ישראל. אם אתה מראה עצמך — מוטב, אם לאו [לא] — הרי אנו מנוקין משבועתך, שאין אנחנו יכולים למצוא את ארונך. מיד צף ארונו של יוסף.

ואל תתמה היאך ברזל צף, שהרי כתיב [נאמר] באלישע: "ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים ויצעק ויאמר אהה אדני והוא שאול. ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל" (מלכים ב ו, ה-ו). והלא דברים קל וחומר: ומה אלישע שהיה תלמידו של אליהו, ואליהו היה תלמידו (מקבל תורתו) של משה — צף ברזל מפניו, מפני משה רבינו על אחת כמה וכמה.

ר' נתן אומר: בקברניט (מקום קבורה) של מלכים היה יוסף קבור. הלך משה ועמד על קברניט של מלכים, אמר: יוסף, הגיע עת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם, והגיעה זמן קיום השבועה שהשבעת את ישראל. אם אתה מראה עצמך — מוטב, ואם לאו [לא] — הרי אנו מנוקין משבועתך. באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף בין הארונות, נטלו משה, והביאו אצלו.

וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו, אחד של מת (של יוסף) ואחד של שכינה (ארון הברית) מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? אמרו להם: אחד של מת ואחד של שכינה. והיו תוהים: וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה? אמרו להם: