סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

דיקא נמי [מדוייק גם כן] ממה דכתיב [שנאמר]: "כלב בן יפונה הקנזי" (יהושע יד, ו), משמע שהיה קשור למשפחת קנז, אבל לא היה בן קנז ממש. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

"עזובה" (דברי הימים א ב, יח) — זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה — שהכל עזבוה מתחילתה ולא רצו לשאתה מפני שהיתה חולנית ולא יפה. ושואלים על הלשון: "הוליד"? והלא כמו שפירשנו מינסב הוה נסיב לה [נשא אותה]! אמר ר' יוחנן: דבר זה מלמדנו כי כל הנושא אשה לשם שמים — מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה.

"יריעות" נדרש — שהיו פניה דומין ליריעות שהיתה חיוורת ביותר.

"ואלה בניה"אל תקרי [תקרא] בניה אלא בוניה, כלומר, אלה הם כינויים של בעלה, שעל ידי שנשאה כאילו בנה אותה, "ישר" — שישר את עצמו, ולא שמע לעצת המרגלים. "שובב" — ששיבב (שיבר) את יצרו, ו"ארדון" — שרדה את (משל על) יצרו, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: על שהיו פניה של מרים אשתו דומין לורד לאחר שנישאת, ולכן נקרא ורדון.

נאמר "ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה" (דברי הימים א ד, ה), ודורשים: "אשחור" — זה כלב, ולמה נקרא שמו אשחור — שהושחרו פניו בתעניות, שהיה צם כדי שלא ייכשל בעצת המרגלים. "אבי" — שנעשה לה לאשתו כאב, "תקוע" — שתקע (חיבר) את לבו לאביו שבשמים.

"היו שתי נשים", כלומר, — נעשה (נעשית) מרים כשתי נשים לפי שנשתנתה במשך הזמן. ולפיכך, "חלאה ונערה" — לא שתי נשים חלאה ונערה הואי [היו], אלא בתחילה היתה מרים כחלאה (חולה וזנוחה), ולבסוף היתה בריאה ויפה כנערה.

נאמר "ובני חלאה צרת וצהר ואתנן" (דברי הימים א ד, ז), ומפרשים שלא בנים הם, אלא מה נשתנה בה לאחר שנבנתה, "צרת" — שנעשית צרה לחברותיה, שהיתה יפה כל כך שכל אשה היתה מתקנאה ביופיה. "צהר" — שהיו פניה מאירים ודומין כצהרים, "אתנן" — שכל הרואה אותה מתאוה עד שהוא מוליך אתנן (מתנה) לאשתו לרצותה.

א ושוב לענין פרשת שיעבוד מצרים. נאמר: "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו "(שמות א, כב). אמר ר' יוסי בר' חנינא: מלשון הכתוב "לכל עמו" משמע שאף על עמו גזר גזירה זו. ואמר ר' יוסי בר' חנינא: שלש גזירות גזר, בתחילה אמר רק למילדות "אם בן הוא והמתן אתו" (שמות א, טז), ולבסוף גזר על ישראל בלבד "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" (שמות א, כב), ולבסוף אף על עמו גזר, שאף את בני המצרים ישליכו.

נאמר "וילך איש מבית לוי" (שמות ב, א). ושואלים: להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו מרים. ומה עניינו?

תנא [שנה החכם]: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" (שמות א, כב) אמר: לשוא אנו עמלין ומולידים בנים, שהרי בסופו של דבר הורגים אותם, עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן ועשו כמוהו וגירשו את נשותיהן.

אמרה לו מרים בתו: אבא, קשה גזירתך על ישראל יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות שלא להוליד כלל. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה שיהרגום, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא שאם אין נולדים, אינם מגיעים כלל לחיי עולם הבא.

פרעה הרשע כיון שרשע הוא — ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק — בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר בצדיקים: "ותגזר אמר ויקם לך" (איוב כב, כח). שמע עמרם לדבריה, עמד והחזיר את אשתו, ומשראו כך עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.

ושואלים: הלא נאמר "ויקח את בת לוי "(שמות ב, א), ולפי מה שאמרנו שגירשה והחזירה, אם כן "ויחזור ויקח את בת לוי " מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר רב יהודה בר זבינא: שעשה לו מעשה ליקוחין (נישואין) כמו בנישואין ראשונים — הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו "אם הבנים שמחה" (תהלים קיג, ט).

נאמר: "ויקח את בת לוי" (שמות ב, א) ותוהים: אפשר בת מאה ושלשים שנה הויא [היתה] וקרי [וקורא] לה עדיין "בת"? ומניין שהיתה זקנה כל כך — שאמר ר' חמא בר' חנינא: בת לוי זו היא יוכבד, שהורתה (הריונה) היה בדרך מארץ ישראל עם יעקב ובניו בירידתם למצרים ולידתה עם כניסתם בין החומות של מצרים, שנאמר: "ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אתה ללוי במצרים" (במדבר כו, נט), ודייק בלשון —

לידתה במצרים, ואין הורתה במצרים. ואם כן כיצד קורא לה "בת"? אמר רב יהודה: שנולדו בה סימני נערות ונעשתה שוב צעירה כבת.

ב נאמר: "ותהר האשה ותלד בן" (שמות ב, ב). ושואלים: והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא [והרי היתה מעוברת בו עוד שלושה חודשים קודם לכן] לפני שחזר ולקחה, כפי שיבואר! אמר רב יהודה בר זבינא: מקיש [משווה] הכתוב לידתה להורתה, מה הורתה (תחילת הריונה) שלא בצער — אף לידתה היתה שלא בצער. מכאן אנחנו למדים לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה (בגזר דינה) של חוה, שאשה הרה ויולדת בנים בצער.

נאמר "ותרא אתו כי טוב הוא" (שמות ב, ב). תניא [שנויה ברייתא], ר' מאיר אומר: "טוב" הוא שמו האמיתי של משה, שניתן לו על יד הוריו בלידתו. ר' יהודה אומר: "טוביה" שמו. ר' נחמיה אומר: שאמרו כן משום שבשעה שנולד ראו אותו שהוא הגון (ראוי) לנביאות. אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול. וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור, וכך הוא לומד זאת: כתיב הכא [נאמר כאן]: "ותרא אתו כי טוב הוא" וכתיב התם [ונאמר שם]: "וירא אלהים את האור כי טוב" (בראשית א, ד).

נאמר "ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב, ב) ומסבירים מדוע דווקא שלושה חודשים — שלא מנו מצרים אלא משעה דאהדרה [שהחזירה] בעלה, שלפי חשבון זה החלו לחפש אחרי הילד, והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא [והיא היתה מעוברת בו שלושה חודשים קודם לכן].

נאמר שם "ולא יכלה עוד הצפינו". ושואלים: אמאי [מדוע] לא יכלה? תצפניה ותיזיל [תצפנהו ותלך ותמשיך]! אלא, כל היכא דהוו שמעי מצראי דמתיליד ינוקא, ממטו ינוקא התם [כל מקום שהיו שומעים המצרים שנולד תינוק, היו מביאים תינוק אחר לשם] כי היכי דלישמעינהו ומעוי בהדיהו [כדי שישמעו אותו בוכה ויבכו ביחד], דכתיב [שנאמר]: "אחזו לנו שועלים שעלים קטנים" (שיר השירים ב, טו) שהתינוקות הללו שהיו גורמים לגלות את הילדים המוחבאים נקראים "שועלים קטנים".

נאמר "ותקח לו תבת גמא" (שמות ב, ג). ושואלים: מאי שנא [במה שונה], מדוע דווקא גומא? אמר ר' אלעזר: מיכן (מכאן) לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן, ולכן לקחה דבר זול, משום שלא רצתה להוציא ממון הרבה. וכל כך למה חביב עליהם יותר מגופם — לפי שאין פושטין ידיהן בגזל, לפיכך חשוב הוא בעיניהם.

ר' שמואל בר נחמני אמר: לא מטעם זה, אלא לקחה דבר רך כגומא, שיכול לעמוד הן בפני דבר רך והן בפני דבר קשה. אבל אם היתה עושה התיבה מדבר קשה כעצים חששה שמא ייתקל בדבר קשה ויישבר.

בביאור הנאמר "ותחמרה בחמר ובזפת" (שמות ב, ג), תנא [שנה החכם]: מרחה חמר מבפנים וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק, משה, ריח רע של זפת.

על הנאמר "ותשם בה את הילד ותשם בסוף" (שמות ב, ג) ר' אלעזר אומר: בים סוף. ר' שמואל בר נחמני אמר:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר