אפילו עושה צדקה ונותן מידו ליד העני ("יד ליד") מתן בסתר, דכתיב [שנאמר] בענין זה: "מתן בסתר יכפה אף" (משלי כא, יד) — לא ינקה מדינה של גיהנם.

א למדנו קודם כמה מגונה היא גסות הרוח. ושואלים: אזהרה לגסי הרוח מנין, היכן נאמר שאסור להתגאות? אמר רבא אמר זעירי, שנאמר: "שמעו והאזינו אל תגבהו" (ירמיה יג, טו). רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא [מכאן], שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח, יד), וכתיב [ונאמר] "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך" (דברים ח, יא), וכשיטת

ר' אבין אמר ר' אילעא, שאמר ר' אבין אמר ר' אילעא: כל מקום בתורה שנאמר בו ציווי בלשון "השמר" "פן" ו"אל" — אינו אלא באיסור לא תעשה. ואם כן מצות לא תעשה היא שלא לבוא לשכחת ה', וזו באה על ידי גאוה.

דרש רב עוירא את הכתוב "רומו מעט ואיננו והומכו ככל יקפצון וכראש שבלת ימלו" (איוב כד, כד), זמנין אמר לה משמיה [פעמים אמר אותה שמועה משמו] של רב אסי וזמנין אמר לה משמיה [ופעמים אמר אותה משמו] של רב אמי: כל אדם שיש בו גסות הרוח — לסוף מתמעט (יורד בערכו), שנאמר: "רומו מעט", שהמתרומם סופו שנעשה מעט. ושמא תאמר אף על פי שנתמעט ישנו בעולם — תלמוד לומר: "ואיננו", שמת קודם זמנו.

ואם חוזר בו מגאוותו — נאסף (מת) בזמנו כאברהם אבינו, שנאמר "והמכו ככל יקפצון" (איוב כד, כד), שמפרשו: כאשר מנמיך את עצמו ("הומכו") מגאוותו, הוא נאסף ("יקפצון" = יקבצון) כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו [שנאמר בהם] שנתברכו "בכל", "מכל", "כל" (בראשית כד, א; בראשית כז, לג; בראשית לג, יא). ואם לאו שאינו חוזר בו מגאוותו — "וכראש שבלת ימלו" (נקטף).

ושואלים: מאי [מה פירוש] "וכראש שבלת"? רב הונא ורב חסדא נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: כי סאסא דשיבלתא [כמו מטען עטרת השיער שבראש השיבולת] וחד [ואחד] אמר: כשיבולת עצמה. ומעירים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי סאסא דשיבלתא [כמו שיער השיבולת] — היינו דכתיב [זה הוא שנאמר] "וכראש שבלת", ששיער זה מצוי בראש השיבולת, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי שובלתא [כמו השיבולת] עצמה, מאי [מהי] לשון "וכראש שבלת"? אמר רב אסי, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: משל לאדם שנכנס לתוך שדהו — גבוהה גבוהה הוא מלקט, והכתוב קורא לגבוהה שבשיבולים "ראש השיבולת".

ועוד בענין גסות הרוח. נאמר: "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו). רב הונא ורב חסדא נחלקו בדיוקו של פסוק זה, חד [אחד מהם] אמר: אתי נמצא האיש שהוא דכא — עניו, כלומר, הקדוש ברוך הוא מגביהו אליו. וחד [ואחד מהם] אמר: אני כביכול יורד ונמצא את (עם) דכא.

ומעירים: ומסתברא כמאן דאמר [ומסתבר כמי שאומר] אני את דכא, וראיה לדבר שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני הנמוך ולא גבה (הגביב) את הר סיני למעלה. משמע שאין הקדוש ברוך הוא מגביה את הדכא אליו, אלא הוא יורד אליו.

אמר רב יוסף: לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות גבוהים והשרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך, והניח כל אילנות טובות, והשרה שכינתו בסנה שהוא צמח קטן וקוצני.

אמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו (לקצצו) כפי שקוצצים את האשירה שהיא עץ המשמש בפולחן עבודה זרה, שכן כתיב הכא [נאמר כאן] "ורמי הקומה גדעים" (ישעיה י, לג), וכתיב התם [ונאמר שם] "ואשריהם תגדעון" (דברים ז, ה).

ואמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו שבקברו ננער בתחיית המתים, שנאמר: "הקיצו ורננו שכני עפר" (ישעיה כו, יט), "שכבי בעפר" לא נאמר, אלא "שכני עפר", לומר: מי שנעשה שכן לעפר בחייו שהיה עניו מאד — הוא יקיץ בזמן התחייה.

ואמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו, שנאמר: "וגבה ממרחק יידע" (תהלים קלח, ו), שמפרש "יידע" לשון כאב ויללה.

דרש רב עוירא, ואיתימא [ויש אומרים] ר' אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם — גבוה רואה את הגבוה שלעומתו, ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנאמר: "כי רם ה' ושפל יראה" (תהלים קלח, ו).

אמר רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור יחד בעולם, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי" (תהלים קא, ה-ו), אל תקרי [תקרא] "אותו" אלא "אתו לא אוכל". איכא דמתני לה [ויש ששונים, אומרים דבר זה] שאמרנו, על מספרי לשון הרע, שנאמר בתחילת הפסוק: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית".

אמר ר' אלכסנדרי: כל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קימעא (מועטת, קלה) עוכרתו, שנאמר: "והרשעים כים נגרש" (ישעיה נז, כ), ומה ים שיש בו כמה רביעיות הלוג (מידה) של מים בכל זאת רוח קימעא הנושבת עליו עוכרתו, אדם שאין בו לצורך קיומו אלא רביעית אחת של דם על אחת כמה וכמה.

אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו בכל זאת אחד משמונה בשמינית של גאוה. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא [ומעטרת אותו הגאוה כמו השער שבראש השיבולת לשיבולת]. אמר רבא: בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה [בנידוי יהיה מי שיש בו גאוה ובנידוי יהיה מי שאין בו], שהרי אמרנו שתלמיד חכם צריך שתהיה בו מקצת גאוה.

אמר רב נחמן בר יצחק: לא תהא בתלמיד חכם לא מינה [ממנה] ולא מקצתה של גאוה, מי זוטר דכתיב ביה [האם קטן הוא מה שנאמר בו במתגאה] "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה)? ודבר שהוא תועבת ה' — ודאי שאסור לעשות אותו אפילו במקצת.

אמר חזקיה: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר בלבד, שאינו מתגאה, שנאמר: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות" (ישעיה סו, כג).

אמר ר' זירא: "בשר" כתיב ביה [נאמר בו] "ונרפא" (ויקרא יג, יח), "אדם" לא כתיב ביה [נאמר בו] "ונרפא", לומר: מי שרואה עצמו כבשר בלבד — יש לו תקנה ורפואה, ומי שמגדיל עצמו — אין לו רפואה.

אמר ר' יוחנן: אד"ם הוא ראשי תיבות: אפר, דם, מרה, להראות כמה מעטה חשיבותו, בש"ר הוא ראשי תיבות: בושה, סרוחה (האות שי"ן שמאלית כמו האות סמ"ך), רמה. איכא דאמרי [יש שאומרים] בפתרון ראשי התיבות בש"ר: לא סרוחה אלא שאול, דכתיב [שכתוב] בשר בשין.

אמר רב אשי: כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת מחשיבותו, שנאמר