בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל... ובניו לא הלכו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט" (שמואל א' ח, א-ג), ומן ההדגשה "ולא הלכו בניו בדרכיו" נלמד: בדרכיו הוא שלא הלכו, ואולם מיחטא נמי [לחטוא גם כן] לא חטאו, שאמנם לא היו מושלמים כאביהם, אך לא חטאו.

אלא מה (כיצד) אני מקיים את דברי הכתוב "ויטו אחרי הבצע" — שלא עשו כמעשה אביהם, שכן היה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר: "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה" (שמואל א' ז, טז), והם לא עשו כן ללכת ממקום למקום ולזכות את ישראל, אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן (שמשיהם) ולסופריהן, ולכן מעלה עליהם הכתוב שחטאו ברדיפת בצע ושוחד.

ומעירים: דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בכך במקום אחר. ששנינו שנחלקו במשמעות דברי הכתוב "ויטו אחרי הבצע", שר' מאיר אומר שחלקם שאלו בפיהם, שהיו מבקשים את המעשרות המגיעים להם בתור לויים, ועל ידי כך קפחו לויים אחרים. ר' יהודה אומר: מלאי הטילו על בעלי בתים, שהיו מטילים על בני העיר חובה לדאוג לפרנסתם. ר' עקיבא אומר: קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע, שלקחו בכוח יותר מן הראוי לחלקם. ר' יוסי אומר: מתנות הראויות להם נטלו בזרוע, ולא נהגו כראוי, שהלוי צריך לקבל ולא לקחת בעצמו.

א אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר שדוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" (שמואל א' יח, יד). שכן וכי אפשר שחטא בא לידו ובכל זאת תהא השכינה עמו?!

אלא מה אני מקיים את דברי התוכחה של נתן "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני את אוריה החיתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון" (שמואל ב' יב, ט), — יש להבין זאת שביקש לעשות כן ולא עשה.

אמר רב: רבי (ר' יהודה הנשיא) דאתי [שבא] מבית דוד מהפך ודריש בזכותיה [ודורש בזכותו] של דוד. ועל מה שנאמר "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע" רבי אומר: משונה [שונה] רעה זו שנאמרה בדוד מכל רעות אחרות שנאמרו בתורה, שהמלים "לעשות הרע" מיוחדות, שכל הרעות האחרות שנאמרו בתורה כתיב בהו [נאמר בהן] לשון "ויעש", וכאן כתיב [נאמר] לשון "לעשות", והדגשה זו באה לומר שביקש לעשות ולא עשה, וכוונתו אכן לא היתה לטובה, ואולם לא כן מעשיו.

ומה שנאמר "את אוריה החתי הכית בחרב" — שהיה לך לדונו בסנהדרין כמורד במלכות, ולא דנת אותו בדרך זו, אלא הרגתו שלא לפי כללי הדין המקובלים. "ואת אשתו לקחת לך לאשה" — שבסופו של דבר ליקוחין (נישואין) יש לך בה, כלומר, אף שאין הדבר נאה, מכל מקום לא היתה על פי החוק אשת איש שבה אין נשואין תופסים כלל.

וטעמו של דבר, שאמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד ושאר מלחמות ישראל במלכותם, כותב גט כריתות לאשתו, שאם יקרה דבר וייהרג לא תישאר אשתו עגונה, ותוכל להינשא כרצונה. וכפי שנאמר: "ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערבתם תקח" (שמואל א' יז, יח),

ומאי [מהו] "ערבתם"? — תני [שנה] רב יוסף: משמעו — דברים המעורבים בינו לבינה, כלומר, את הגט שקובע יחסים בינו לבינה — הרי שכבר נהגו אנשי הצבא לשלוח גט לנשיהם.

"ואתו הרגת בחרב בני עמון" — מה חרב בני עמון אי (אין) אתה נענש עליו, על האנשים שנהרגו במלחמה, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו.

מאי טעמא [מה טעם] — מורד במלכות הוה [היה]. שכן אמר ליה [לו] לדוד: "ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים" (שמואל ב' יא, יא), שבפני המלך אין מזכירים אדנותו של אחר, ולכן היה אסור לו להזכיר את אדנותו של יואב בפני דוד, שהזכרה כזאת כמוה כמרידה בו.

אמר רב: כי מעיינת ביה [כאשר אתה מעיין בו], בעניינו של דוד לא משכחת ביה בר מדאוריה [אינך מוצא בו עוון חוץ] מזה של אוריה. דכתיב [שכן נאמר]: "אשר עשה דוד את הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר ציוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי" (מלכים א' טו, ה).

אביי קשישא רמי [הזקן השליך, הקשה] מדברי רב במקום אחד על דברי רב במקום אחר: מי [האם] אמר רב הכי [כך] בענין דוד? והאמר [והרי אמר] רב: קיבל דוד לשון הרע. וכידוע, כשם שאסור לומר לשון הרע כך אסור לקבלו ולהאמין לו. לדבר זה לא מצאו תשובה, ועל כן עדיין קשיא [קשה] הדבר.

ב גופא [לגופו של דבר] אמר רב: קיבל דוד לשון הרע, דכתיב [שכן נאמר] שכשחיפש דוד את בנו יונתן "ויאמר לו המלך (דוד לציבא עבד שאול) איפוא הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלא דבר" (שמואל ב' ט, ד), ואת משמעות "בלא דבר", מפרשים: שרצה לומר שבן יהונתן הוא אדם ריק בלא דבר תורה. ומסופר: "וישלח המלך דוד ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלא דבר" (שמואל ב' ט, פסוק ה'), ומשמעות "מלא דבר" — שמצא אותו מלא בדברי תורה.

וכמו כן מכדי חזייה דשקרא [הרי ראה ששקרן] הוא ציבא, ואם כן כי הדר אלשין עילויה מאי טעמא קיבלה מיניה [כאשר חזר והלשין עליו מדוע קיבל ממנו]? דכתיב [שכן נאמר] שבבריחת דוד מאבשלום פגש את ציבא "ויאמר המלך ואיה בן אדניך ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלם כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי" (שמואל ב' טז, ג), ומנא לן [ומניין לנו] שקיבל מיניה [ממנו]? — דכתיב [שכן נאמר]: "ויאמר המלך לציבא הנה לך כל אשר למפיבשת ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן בעיני אדוני המלך" (שמואל ב' טז, ד).

ושמואל אמר: לא קיבל דוד לשון הרע כי דברים הניכרים חזא ביה [ראה בו] במפיבושת, ובשלהם נדמה היה לו שאכן צדק ציבא. דכתיב [שנאמר]: "ומפיבשת בן שאול ירד לפני המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס למן היום לכת המלך עד היום אשר בא בשלום" (שמואל ב' יט, כה), וחשב דוד שהוא מתאבל על שובו בשלום. וכתיב [ונאמר]: "ויהי כי בא ירושלם לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבשת. ויאמר אדני המלך עבדי רמני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח