יכול אף מצורע כן יהא אסור בהקפת הראש — תלמוד לומר במפורש: "ראשו" (ויקרא יד, ט), שציווה עליו הכתוב לגלח כל ראשו, ונדחה איסור הקפת הראש. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: "ראשו" שנאמר במצורע מה תלמוד לומר? לפי שנאמר גבי [אצל] נזיר "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה) יכול אף נזיר מצורע כן שיהיה אסור בתגלחת אף כשהגיע זמן טהרת צרעתו — תלמוד לומר: "ראשו", ללמד שאם נצטרע הנזיר צריך לגלח ראשו ככל מצורע.

מאי לאו תנאי [האם לא נאמר שמחלוקת תנאים] היא בכך, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהלימוד מ"ראשו" הוא מנזיר, קסבר [סבור הוא] הקפת כל הראש לא שמה הקפה, ולכן אין צורך במקרא מיוחד ללמדנו שמותר למצורע לגלח כל ראשו, וכי אתא קרא [וכאשר בא הכתוב] "ראשו" — הרי זה למידחי [לדחות] את לא תעשה ("תער לא יעבור על ראשו") ועשה ("קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו") שיש בנזיר. ואידך סבר [והאחר סבור]: הקפת כל הראש שמה הקפה, וכי אתא קרא [וכאשר בא הכתוב] במצורע — הרי זה למידחי לאו גרידא [לדחות לא תעשה בלבד] של איסור הקפת הראש?

אמר רבא ודחה הוכחה זו: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] הקפת כל הראש לא שמה הקפה, ואף לדעת התנא שבא הכתוב להתיר את הקפת הראש של מצורע. וכי אתא קרא [וכאשר בא הכתוב] במיוחד להתיר דבר זה, הרי זה לאופן מסויים, כגון שהקיף (גילח) קודם את פאות הראש לבדן, ולבסוף גילח את שאר שערותיו, אף שהקפת הפאות לבדן בוודאי אסורה מן התורה. וטעם הפטור הוא: כיון דאילו גלחיה בחד זימנא [היה מגלח אותו, את כל הראש בפעם אחת] — לא מיחייב [היה מתחייב], לכן כי [כאשר] הקיף ולבסוף גילח — נמי לא מיחייב [גם כן איננו מתחייב]. שכיון שהותר למצורע לגלח כל ראשו, יכול לעשות זאת בכל דרך שירצה.

ומקשים על סברה זו: ומי כתב קרא הכי [והאם כותב הכתוב כך] להתיר לעשות איסור לכתחילה במקום שאין צורך בכך? והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה הסותרים זה את זה, אם אתה יכול לעשות את הדברים ולקיים את שניהם — מוטב, ואם לאו [לא], כשאין כל דרך אחרת — יבוא עשה וידחה את לא תעשה. ואם אפשר שהנזיר יגלח כל הראש בהיתר גמור (אם הקפת כל הראש אינה אסורה) אין לומר שהתורה מתירה לעשות זאת בדרך שיש בה דחיית הלאו.

אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם, ועם זאת לדחות את הסברה שיש מחלוקת לגבי הקפת כל הראש, אלא לומר להיפך: דכולי עלמא [שלדעת הכל] הקפת כל הראש שמה הקפה. על כך שואלים: לדרך זו פשוטה השיטה ש"ראשו" בא להתיר הקפת כל הראש במצורע, ומכאן למדנו כי עשה דוחה לא תעשה. אבל ומאן דמוקים לקרא למידחי [ומי שמעמיד את הכתוב "ראשו" כדי לדחות] לא תעשה ועשה בנזיר, לאו גרידא מנליה [לאו בלבד מניין לו] שעשה דוחה אותו?

ומשיבים: יליף [לומד הוא] דבר זה מגדילים, כלומר, מציצית. ומה הוא לימוד זה — שאמר קרא [הכתוב] "לא תלבש שעטנז" (דברים כב, יא) ותניא [ושנויה ברייתא]: "לא תלבש שעטנז" בדרך כלל, אבל מסמיכות הכתובים למדים אנו — הא (אבל) "גדילים תעשה לך" (דברים כב, יב) מהם, אפילו משעטנז. ללמדנו שדוחה מצות עשה של ציצית את איסור שעטנז.

ושואלים: ומאן דנפקא ליה [ומי שיוצא לו] לימוד זה מ"ראשו" האמור במצורע, ומכאן למדים שעשה דוחה את לא תעשה, מאי טעמא [מה טעם] לא נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מהכתוב בגדילים והוא נזקק להוכחה נוספת? ומשיבים: אמר לך [יכול הוא לומר לך]: המקרא הזה לגבי גדילים לכמו שאמר רבא הוא דאתא [שבא] ולא כדי ללמוד שעשה דוחה את לא תעשה.

שרבא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח) והצירוף "ציצית הכנף" בא ללמד שהציצית תהא מין כנף, מאותו סוג בגד שעשויה ממנו הטלית, ועליה יתנו "פתיל תכלת". וכתיב [ונאמר] "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דברים כב, יא) וסמוך לו "גדילים תעשה לך", ללמד שצריך לעשות ציציות מצמר ופשתים.

הא [הרי] כיצד מיישבים את הסתירה בין מה שאמרו שתהא הציצית ממין הכנף, ובין האמור שתהא הציצית מצמר ופשתים? ציציות של צמר ופשתים — פוטרים (יוצאים בהן ידי חובה) בין במינן בצמר ופשתים, בין שלא במינן בשאר מיני אריג. ואילו ציציות של שאר מינין, במינן — פוטרין, שלא במינן — אין פוטרין. ולשיטה זו אין למדים מכאן לימוד אחר שעשה דוחה לא תעשה.

ושואלים עוד: והאי [ואותו] תנא דמפיק ל"ראשו" ללאו גרידא [שמוציא את הכתוב "ראשו" לכך שעשה דוחה לאו בלבד], הדין דאתי [שבא] עשה של תגלחת מצורע ודחי [ודוחה] את לא תעשה ועשה של נזיר מנלן [מניין לנו]? מנין יודע הוא שתורת תגלחת מצורע חלה גם על נזיר שהצטרע? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מ"זקנו".

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "זקנו" (ויקרא יד, ט) האמור במצורע מיותר, שהרי כבר נאמר "כל שערו", מה תלמוד לומר "זקנו"? לפי שנאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה) יכול אף כהן מצורע כן שאסור לו לגלח את זקנו — תלמוד לומר: "זקנו", שהורתה התורה לכל מצורע, גם אם הוא כהן, שיגלח גם את זקנו. ויש בכך ביטול מצוות לא תעשה ("לא יגלחו") ומצות עשה של "קדושים יהיו" (ויקרא כא, ו), ומכאן הוא למד אף לנזיר שנצטרע, שיש בו לא תעשה ועשה.

ושואלים: ומאן דמפיק ליה [ומי שמוציא אותו] כתוב של "ראשו" לדחות לעשה ולא תעשה שבנזיר, לילף [שילמד] דבר זה מ"זקנו" שעשה של תגלחת דוחה עשה ולא תעשה! ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה סבור שאפשר ללמוד מ"זקנו" שעשה דוחה לא תעשה ועשה שבנזיר, אם כן דקיימא לן בעלמא [שמוחזק לנו בכלל]