יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו של אחרים. אמרת: מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו באחיה שהוא המטפל בקבורתה, ומיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה — אף כל שגופו תלוי בו, דהיינו שאר קרובים, מיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו. וקשה לשיטת רב חסדא בשם רב לפיה אסור ליטמא לאביו (או קרוב אחר) שנקטע ראשו!

ומשיבים: הברייתא ההיא נמי [גם כן] שיטת ר' יהודה היא. ורב שאמר — כי האי תנא [כדעת תנא זה] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה שמת אביו של ר' יצחק הכהן במקום הנקרא גינזק, ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים [שעמו] האם רשאי ליטמא לאביו להביאו לקברי אבותיו,

ואמרו: שנינו "לאביו" (ויקרא כא, ב) — בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר. ובתוך שלוש שנים בוודאי חסר משהו ממנו, ולכן אין הכהן רשאי עוד להיטמא לו.

א משנה שלשה מינין של איסורים אסורין בנזיר: הטומאה למת, והתגלחת, ואכילה או שתיה של כל דבר היוצא מן הגפן. חומר (חומרה) יש באיסורי טומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן: שהטומאה והתגלחת אם עשה אותן — סותרין את נזירותו, וצריך למנות שוב ימי נזירות, ואילו היוצא מן הגפן אף שאכל או שתה באיסור — אינו סותר את נזירותו.

ומצד שני חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת, שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו, שאין בו יוצא מהכלל, ואילו טומאה ותגלחת הותרו מכללן, כיצד — בתגלחת מצוה כגון זו של מצורע שנטהר תוך ימי נזירותו, ובמת מצוה שמותר לו לנזיר לטפל בו אף שנטמא בכך.

וחומר בטומאה מבתגלחת, שהטומאה, אם נטמא הנזיר — סותרת את הכל, את כל ימי נזירותו, ומתחיל למנות הכל מתחילה, וחייבין עליה קרבן ואחר כך מתחיל את ימי הנזירות מחדש, ואילו תגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום לכל היותר, ואין חייבין עליה קרבן.

ב גמרא על ההלכות שבמשנה שואלים: ונאמר כי טומאה בנזיר לא תותר מכללה במת מצוה, ונלמד קל וחומר מאיסור יין: ומה יין שאיסורו קל שהרי אינו סותר את הנזירות ובכל זאת לא הותר מכללו, טומאה שהיא חמורה שהרי היא סותרת — אינו דין שלא תותר מכללה?

תלמוד לומר שבנוסף לאיסור הכללי "על נפש מת לא יבוא" (במדבר ו, ו) נאמר גם "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם" (במדבר ו, ז) ומפירוט זה נלמד: לאביו ולאמו דווקא לא יטמא — אבל מיטמא הוא למת מצוה.

ומציעים: אם כן יש לשאול להיפך: ויין יותר מכללו בקל וחומר מטומאה; מה טומאה שהיא סותרת — הותרה מכללה, יין שאינו סותר — אינו דין שיותר מכללו לצורך מצוה, כגון שנשבע לשתות יין? ומשיבים: לכך אמר קרא [הכתוב] בנזיר: "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו, ג) וכפילות המלים "יין ושכר" באה לאסור יין מצוה כיין רשות.

ושואלים עוד: ונאמר שיין יסתור את הכל, שאם שתה יין ייבטלו כל ימי הנזירות שכבר מנה, בקל וחומר מטומאה; מה טומאה שהותרה מכללה — סותרת את הכל, יין שלא הותר מכללו — לא כל שכן שיסתור?

ומשיבים: לכך אמר קרא [הכתוב]: "והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו" (במדבר ו, יב), וההדגשה "כי טמא נזרו" מיותרת שהרי בנזיר שנטמא מדובר, אלא ללמדנו: דווקא טומאה סותרת ואין היין סותר.

ושואלים: והתגלחת תסתור את הכל, בקל וחומר מטומאה; ומה טומאה שלא עשו בה מטמא כמטמא, שהמטמא את הנזיר אינו עובר על איסור הנזירות, אלא רק הנזיר המיטמא, ובכל זאת סותרת את הכל, תגלחת שעשו בה מגלח כמתגלח, שגם המגלח את הנזיר עובר על איסור הנזירות — אינו דין שתסתור את הכל?

ומשיבים: לכך אמר קרא [הכתוב]: "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו" (במדבר ו, יב) וההדגשה "כי טמא נזרו" באה ללמד: טומאה סותרת את הכל ("הימים הראשונים"), ואין תגלחת סותרת את הכל.

ומציעים: אם כן נשאל להיפך: וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא, קל וחומר מתגלחת; ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים — עשה בה מגלח כמתגלח, טומאה שהיא סותרת את הכל — אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא?

ומשיבים, לכך אמר קרא [הכתוב]: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו" (במדבר ו, ט) דווקא למטמא ראש נזרו שלו, הוא שנאמר האיסור קודם לכן, אבל לא לאחרים שטימאו אותו.

ומציעים, אם כן נשאל להיפך: ותגלחת לא נעשה בה מגלח כמתגלח, קל וחומר מטומאה; ומה טומאה שהיא חמורה, שהרי היא סותרת את הכל — לא עשו בה מטמא כמיטמא. תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים יום — לא כל שכן שלא נעשה בה מגלח כמתגלח?

ומשיבים, לכך אמר קרא [הכתוב]: "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה), קרי ביה [קרא בו] במקרא זה שנאמר בלשון כללית: לא יעבור הוא הנזיר, ולא יעבור — לאחר.

ושואלים: ותגלחת לא תותר מכללה במצורע, קל וחומר מיין; ומה יין שאינו סותר — לא הותר מכללו, תגלחת שסותרת את הנזירות — אינו דין שלא תותר מכללה? ומשיבים, לכך אמר רחמנא [אמרה תורה] במצורע: "וגלח את כל שערו", והוסיפה "את ראשו" (ויקרא יד, ט) ואמר רחמנא [ואמרה תורה] והוסיפה: "ואת זקנו" (ויקרא יד, ט), ללמד שלמרות איסור נזיר — בכל זאת מגלח.

ומציעים: אם כן נשאל להיפך: ותגלחת לא תסתור כלל, קל וחומר מיין ומה יין שלא הותר מכללו — אינו סותר, תגלחת שהותרה מכללה — אינו דין שלא תסתור? ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] לקיים בו גידול שער, והא ליכא [והרי אין] לו כעת, ולכן צריך להמתין עד שיגדל שערו.

שואלים: ויין יסתור שלשים יום, קל וחומר מתגלחת; ומה תגלחת שהותרה מכללה — סותרת, יין שלא הותר מכללו — אינו דין שיסתור? ומשיבים: מידי [כלום] הוא טעמא [הטעם] שסותר בתגלחת שלושים אלא משום גידול שער, שצריך שבסוף נזירותו יהא שערו מגודל בשיעור זה על מנת לגלחו, לגבי יין — הא קאים [הרי עומד, נשאר] שערו, וכיון שלא נעשה בנזיר עצמו שינוי, אין שתיית היין סותרת.