בבית נמי [גם כן] אינו מובן מדוע יהא חייב שתים, שהרי כיון דאעיל ידיה [שהכניס את ידו] — איסתאב [נטמא], שדרך אדם בכניסתו לבית שידו נכנסת קודם לגופו, ואוהל המת נחשב כמלא טומאה ונטמא בכך, ואם כן כי עייל כולי [כאשר נכנס כולו], האי [זה] טמא הוא כבר!

אלא אמר ר' אלעזר, אם צירף (הכניס) ידו קודם בפנים הבית משום טומאה — איכא [יש], משום ביאה — ליכא [אין], ואולם אם צירף גופו וידיו, ונכנס כולו בבת אחת — טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו [זו עם זו, ביחד, הן באות] ובאופן זה מדובר שמתחייב שתיים. ומקשים: הא [הרי] אי אפשר שלא עייל [נכנס] חוטמו ברישא [בתחילה] ונחית ליה [וירדה עליו] טומאה מיד עם כניסתו, וקודם שנכנס כל גופו כבר טמא הוא!

אלא אמר רבא: הכניס ידו, משום טומאה — איכא [יש], משום ביאה — ליכא [אין], שאין לומר שנחשב הדבר שהוא בבית. אבל הכניס גופו והשתדל שלא יכנס ראשו תחלה אלא היה זקוף ונכנס בבת אחת — טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין [זו עם זו, ביחד, הן באות]. ומקשים: והא [והרי] אי אפשר שלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחת להו [הכניס את אצבעות רגליו בתחילה וירדה עליהן] טומאה וממילא נטמא כולו עוד לפני שנכנס כל גופו!

אלא אמר רב פפא: כגון שנכנס (שהכניסוהו) לבית בשידה (ארון) תיבה או מגדל (מבנה גדול של עץ), שאם היו גדולים מארבעים סאה אינם מקבלים טומאה וחוצצים בפני הטומאה, ובא חבירו ופרע (ופתח) עליו את המעזיבה (הגג) של המבנים הללו, שבמקרה זה טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין [ביחד הן באות]. מר בר רב אשי אמר: כגון דעייל [שנכנס] לבית כשהוא, המת שהיה שם, גוסס, ונפק נשמתיה אדיתיב [ויצאה נשמתו כשהוא, זה שנכנס, יושב שם] שטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין [זו עם זו, ביחד, הן באות].

א ובענין זה של איסור טומאה במי שהיה גוסס ומת תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר באיסור טומאה לכהנים "לא ייטמא בעל בעמיו להחלו" (ויקרא כא, ד), ודרשו מכאן כי אין איסור זה חל עד שעה שימות, שלפני כן אינו נטמא ומחלל את כהונתו. רבי אומר: נאמר בנזיר "לא יטמא להם במותם" (במדבר ו, ז), ויש לדייק כי רק "במותם יטמא", ואינו נטמא עד שימות המת.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], שהם דורשים לכאורה אותו דבר מפסוקים אחרים? אמר ר' יוחנן: משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם]. כלומר, שניהם מסכימים להלכה, אלא שכל אחד דורש מפסוק אחר, ומשתמש בפסוק השני לענין אחר. ריש לקיש אמר: לענין גוסס איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה]; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלומד את הדין מ"להחלו" — אפילו גוסס בכלל איסור טומאה, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלומד את הדין מ"במותם" — עד שימות — אין [כן], אבל גוסס — לא, אינו מטמא.

ושואלים לשיטת ריש לקיש: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מ"להחלו", הכתיב [הרי נאמר] "במותם"! ומה דורש הוא בדיוק הכתוב הזה? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] הכתוב לכמו שדרש רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: הכתוב מדגיש "במותם" לומר: במותם אינו מטמא, אבל מטמא הוא בנגעתם (בנגע הצרעת שלהם) ובזיבתם, שלא הוזהר הנזיר אלא על טומאת המת בלבד.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ולומד מן הכתוב "במותם" לענין זמן האיסור, הא מיבעי ליה להאי סברא [הרי צריך הוא את זה הכתוב לסברה זו]! ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] "במות", מאי [מהי] ההדגשה "במותם" — שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים], הן להוציא גוסס, והן להוציא כל טומאה מחוץ לטומאת המת.

ושואלים מצד אחר: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהמקור הוא ממה שנאמר "במותם", הכתיב [הרי נאמר] "להחלו" ומה עושה הוא בכתוב זה? ומשיבים: "להחלו" להכי הוא דאתא [לדבר זה הוא שבא], ללמד שהאיסור להיטמא הוא דווקא במי שאינו מחולל, יצא זה שכבר נטמא שמחולל הוא ועומד, שאין עליו דין איסור טומאת המת.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ולומד את הדבר מ"להחלו", הא מיבעי ליה להאי סברא [הרי צריך אותו כתוב לסברה זו]! ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] "להחל", מאי "להחלו" — שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים], הן שאסור להיטמא לגוסס, והן שאין איסור למי שכבר טמא לחזור ולהיטמא.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו. ואפילו הוא מגוייד (חתוך חתכים קשים) ואפילו הוא גוסס. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מ"להחלו" הא קתני [הרי שנינו] שאינו מטמא! ומשיבים: לענין טמויי [לטמא], באמת אינו מיטמא עד דנפקא נפשיה [שיוצאת נפשו של המת], לענין אתחולי [חילול] קדושת כהונתו, הא איתחיל [הרי כבר התחלל] בזמן שטיפל בגוסס.