שית זונה ונצרת לב" (משלי ז, י), ושחוזות דומה ל"שית זונה".

א שנינו במשנה שהרחלים יוצאות כבולות. ומסבירים: מאי [מה פירוש] "כבולות"? — שמכבלין (קושרין) אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים. ומסבירים: מאי משמע דהאי [מה המשמעות, מהיכן אתה למד שזה] לשון "כבול" לישנא דלא עביד פירי הוא [מלשון דבר שאיננו עושה פירות] — דכתיב [שנאמר] שכאשר נתן שלמה לחירם חבל ארץ התאונן חירם ואמר: "מה הערים אשר נתת לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה" (מהזהם א', ט, יג).

מאי [מה משמעות] "ארץ כבול"? אמר רב הונא: שהיו בה בני אדם שמכובלין (קשורים ומוקפים) בכסף ובזהב. אמר ליה [לו] רבא: אי הכי, היינו דכתיב [אם כך, האם זהו מה שנאמר] "ויצא חירם לראות את הערים אשר נתן לו שלמה כי לא ישרו בעיניו"? וכי מפני שמכובלין בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו? אמר ליה [לו]: אין [כן], אכן לא ישרו בעיניו ודווקא בשל עושרם הרב כי כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא [שהם עשירים ומפונקים אינם עושים עבודה], וחירם רצה אנשים שיוכל לגייס לעבודת המלך.

רב נחמן בר יצחק אמר: ארץ חומטון (חולות) היתה. ואמאי קרי [ומדוע קורא] לה "כבול" — דמשתרגא [שטובעת] בה כרעא [הרגל] עד כבלא [הקרסול]. וכן אמרי אינשי [וכך אכן נוהגים אנשים לומר] על אדמה רעה: ארעא מכבלא דלא עבד פירי [ארץ כבולה, קשורה, שאינה עושה פירות].

ב שנינו במשנה שהרחלים יוצאות כבונות. ומסבירים: מאי [מה פירוש] "כבונות"? — שמכבנין אותו למילת, שעוטפים את הכבש מיומו הראשון במעין בגד כדי שהצמר ישאר נקי מאד, וישמש לכלי צמר משובחים. וכפי ששנינו במשנה שהשאת שהיא אחת מדרגות הצרעת, לבנה היא כצמר לבן. ואמרו: מאי מהו וכיצד הוא צמר לבן [מהו וכיצד הוא אותו צמר לבו] ואמר רב ביבי בר אביי: כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת.

ג שנינו במשנה שנחלקו חכמים אם מותר לעיזים לצאת צרורות, שלדעת חכמים העזים יוצאות צרורות, ור' יוסי אוסר, ור' יהודה מחלק שאם היו צרורות להתייבש — מותר, ולהיחלב — אסור. איתמר [נאמר] מפי האמוראים, שרב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כר' יוסי.

ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשיה [ויש שהיה שונה הלכה זו בפני עצמה] כמחלוקת לגופה של הלכה ולא לגבי המשנה, ובלשון זו, רב אמר: ליבש מותר ולא לחלב, ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה אסור.

ואיכא דמתני לה אהא [ויש שהיה שונה מחלוקת זו על ברייתא זו], ששנינו: עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב. משום (בשם) ר' יהודה בן בתירא אמרו: כך הלכה מעיקר הדין, אבל מי מפיס (מטיל גורל). כלומר, מי יכול להבחין בדבר שאי אפשר להכירו בראייה בלבד, איזה ליבש ואיזה לחלב? ומתוך שאין מכירין, אמרו חכמים: אחד זה ואחד זה אסור. אמר שמואל: ואמרי לה [ויש אומרים] שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירא. ולענין הלכה למעשה לכל הלשונות דברי שמואל מכוונים לדבר אחד. כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: הלכה כתנא קמא [הראשון] שמתיר בכל מקרה.

ד משנה ובמה הבהמה אינה יוצאה בשבת לרשות הרבים? — לא יצא גמל במטולטלת שהיא כעין מרדעת, וכן לא יצא לא עקוד ולא רגול שהם סוגי קשירת הרגליים זו לזו כאשר יבואר בגמרא. וכן שאר כל הבהמות אסור לקשור אותן כך.

וכן לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אותם אחריו כשיירה, אבל מכניס חבלים של כל גמל וגמל לתוך ידו וימשוך את כולם. ובלבד שלא יכרוך את החבלים הללו יחד.

גמרא תנא [שנינו] בתוספתא: לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו בלבד, אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה גם בזנבו וגם בחוטרתו (דבשתו), כיון שיש לשער שבכגון זה לא תיפול המטולטלת. אמר רבה בר רב הונא: יוצא נקבת הגמל במטולטלת הקשורה לה בשילייתה, כי מטולטלת זו הקשורה במקום המכאיב לה, ודאי לא תנתקה.

ה שנינו במשנה שלא יצא הגמל לא כשהוא עקוד ולא כשהוא רגול. אמר רב יהודה: "עקוד" משמעו — עקידת יד ורגל שקושרים יד אחת ורגל אחת, כעין עקידת יצחק בן אברהם שנאמר בו לשון "עקידה". "רגול" — שלא יכוף ידו של הגמל על גבי זרועו ויקשור, שכך עושים כדי שילך הגמל על שלוש רגליים בלבד ולא יוכל לברוח.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא בהגדרת "עקוד" ו"רגול": "עקוד" משמעו — קשירת שתי ידים ושתי רגלים. "רגול" — שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור. והרי זה שלא כדברי רב יהודה בענין עקידה! ומשיבים: הוא שאמר כי האי תנא [כשיטת תנא זה] שהובא בברייתא, דתניא [ששנינו בברייתא]: "עקוד" — עקידת יד ורגל או שתי ידים ושתי רגלים, "רגול" — שלא יכוף ידו של הגמל על גבי זרועו ויקשור.

ועוד מקשים: ואכתי לא דמי [ועדיין אינו דומה] שכן בשלמא רישא וסיפא [נניח לראש וסוף הברייתא] — ניחא [נוח, מובן], ואולם מציעתא קשיא [האמצע קשה], שהרי בברייתא נאמר כי "עקוד" הינו גם עקידת ידיים ורגליים, ולא כדברי רב יהודה!

אלא יש לומר כי הוא, רב יהודה שאמר כי האי תנא [כמו תנא זה, תנא אחר] שדבריו מפורשים בברייתא אחרת, שלדבריו "עקוד" משמעו — עקידת יד ורגל, כעקידת יצחק בן אברהם. "רגול" — שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור.

ו שנינו במשנה שלא יקשור גמלים זה בזה ויצא. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב אשי: משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא [שנראה כמי שהולך לשוק] למכור סחורות או להוביל שיירה של גמלים, ואינו לכבוד השבת.

עוד שנינו במשנה שאסור לכרוך את החבלים השונים הקשורים בגמלים על גבי היד, אבל מכניס את החבלים של כל הגמלים בידו ומושך. אמר רב אשי: לא שנו איסור זה משום דיני שבת, אלא לענין איסור כלאים. ושואלים: כלאים דמאי [של מה]? אילימא [אם תאמר] שהבעייה היא כאן בכלאים של אדם, שיהא אסור לאדם ובהמה להיות קשורים זה בזה, כדרך שאסור בכלאיים לחרוש בשור וחמור, ואולם דבר זה לא יתכן, שכן התנן [הרי שנינו במשנה]: אדם מותר עם כל בעלי החיים כולם לחרוש ולמשוך, שאיסור כלאיים לענין זה הוא בבהמות בלבד!

אלא תאמר שהאיסור הוא משום כלאים שבחבלים, שאם היה חבל אחד עשוי צמר וחבל אחד של פשתן אסור לכרוך אותם יחד משום כלאי בגדים (שעטנז). ואולם גם דבר זה קשה, שכן והתניא [והרי שנינו בברייתא] התוכף תכיפה אחת, כלומר, שמכניס את המחט פעם אחת בלבד בבד או כורך דברים פעם אחת בלא קשר כפול — אותה תכיפה אינה משמשת חיבור לכל דבר, ומה חשש יש אם יכרוך את החבלים על ידו?

ומשיבים: לעולם המדובר בכלאים שבחבלים, והכי קאמר [וכך אמר]: ובלבד שלא יכרוך ויקשור, שאז נוצר קשר כפול שהוא חיבור גמור לדיני שעטנז.

הגבלה נוספת לגבי משיכת הגמלים בחבלים בשבת אמר שמואל: ובלבד שלא יצא חבל מתחת ידו טפח, שלא ייראה כנושא חבל בידו בשבת. ומקשים: והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של שמואל שלא יצא החבל טפחיים!

אמר אביי: השתא [עכשיו] ששמענו שאמר שמואל טפח, ותנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של שמואל טפחיים, הרי שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן [בא להשמיענו] שאף על פי שהתירו התנאים בברייתא טפחיים, ואולם הלכה למעשה יש להחמיר עד טפח.