הא ברשותיה דאבוה קאים [הרי ברשותו של אביו עומד הוא] עדיין לענין קבלת נזירות, שהרי לא הביא עוד שתי שערות! אלא יש לפרש דאמר [שאומר] כך: אהא בשביל אבא, אהא בשביל עצמי. שלא תלה זאת בספק אם הוא גדול לענין נדרים אם לאו, אלא האם יצא מרשות אביו לענין נזירות, כלומר, שהביא כבר שתי שערות, אם לאו.

ומעתה לשיטת רבי, אי אייתי [אם הביא] שתי שערות מעיקרא [מתחילה] לפני שהזירו אביו — הריהו קאים [עומד] בנזירות דיליה [שלו עצמו] ואם לבסוף, לאחר הנזירות, הביא שתי שערות — הריהו קאים [עומד] בנזירות דאבוה [של אביו] שהדירו. ואולם אי אייתי במצעי מאי [אם הביא שתי שערות באמצע הנזירות מה] יועיל הדבר?

הניחא [זה נוח] שאלה זו אינה קשה לשיטת ר' יוסי בר' יהודה דאמר [שאומר]: עד שיגיע לעונת נדרים, שיש להניח שאף אם הגיע לעונת נדרים באמצע הנזירות שהדירו אביו, לא בטלה אותה נזירות. ואם כן ישלים נזירות זו ויביא קרבנותיו.

אלא לרבי דאמר [שאומר]: עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר [מה יש לומר] והרי אם הביא שתי שערות בתוך כדי נזירות אביו — שוב אין נזירות זו חלה עליו, ומה יהא דינו? אמרי [אומרים]: לדעת רבי ליכא תקנתא [אין תקנה] לילד זה עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוהי [שישב את זמן הנזירות שלו וישב גם בעבור נזירות שהזירו אביו], כלומר, שישים יום.

א משנה האיש מגלח על קרבנות שנועדו במקורם לנזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. כיצד באיזה אופן אמור דין זה? מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו (שלא פירש אלו מעות הוא מפריש לצורך כל קרבן מקרבנות נזירותו), ומת לפני שקנה את הקרבנות. ואמר הבן לאחר מות אביו "הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות שהפריש אבא".

אמר ר' יוסי: במקרה כזה הרי מעות אלו יפלו לנדבה ואין הבן מגלח עליהם, כי אין זה שייך להלכה שאמרו שהבן מגלח על נזירות אביו. איזהו שמגלח על נזירות אביו — מי שהיה הוא ואביו נזירים באותה עת, עוד בחיי אביו, והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו, ומת — זה הוא שמגלח על נזירות אביו.

ב גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בין איש לאשה בזה? אמר ר' יוחנן: הלכה למשה מסיני היא בנזיר. ותוהים: פשיטא [פשוט מובן מאליו], שכך הוא. וכי מאי למימרא [מה באה לומר] שבן יורש את אביו, בת לא, ולכן דווקא הבן מגלח על נזירות אביו שכן הוא יורשו, ולא הבת שאינה יורשתו? והרי דבר זה מפורש בכתוב שכאשר יש בן אין הבת יורשת את אביה (ראה במדבר כז, ח)!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ההלכה אלא במקום דלית ליה [שאין לו] אלא בת ואז היא היורשת (ראה במדבר כז, ח), מהו דתימא [שתאמר] שיורשין גמירין לה [למדו אותה] שהמסורת היתה שהיורשים מגלחים מנכסי המוריש, וכל מי שיורש אביו הריהו גם מגלח על נזירותו, ואף בת בכלל,