סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

פירוש שטיינזלץ

בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין, ואם כן הוא הדין למי שאביו הפריש מעות לחטאת סתם, שיצא בהם לשם חטאו — תלמוד לומר: "קרבנו" (ויקרא ד, לב) להדגיש: בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא אף במעות שהופרשו לצורך קרבן אביו.

וממשיכים עוד לברר: יכול לא יצא במעות שהפריש אביו אפילו כאשר שוות בחומרתן העבירות של האב והבן, כגון מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, אבל יוצא הוא בקרבן שהפריש לעצמו מן הקלה על החמורה, מן החמורה על הקלה — תלמוד לומר: "קרבנו... על חטאתו" (ויקרא ד, כח) לומר: עד שיהא קרבנו לשום (לשם) חטאו המסויים, ולא על חטא אחר.

יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, או אפילו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה,

שכן אם הפריש בהמה על החלב שאכל בשגגה והביא את החטאת הזו על הדם שאכל בשגגה, או הפריש על הדם והביא על החלב — שהרי במקרה זה דינו הוא שלא מעל, כיון שאין אפשרות לשנות בהמה זו מקדושתה לחולין, ומשום כך יש לומר שגם לא כיפר במקרה שנשתנה קרבן זה לשם חטא אחר,

אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה לקלה, ומן החמורה לחמורה, מן החמורה לקלה, ומן הקלה לחמורה,

שכן אם הפריש לעצמו מעות מן החלב (כדי לקנות חטאת לכפר על אכילת חלב בשגגה) והביא במעות אלה קרבן חטאת על הדם שאכל בשגגה, או הפריש על הדם והביא על החלב — שהרי מעל במעות אלה אם השתמש בהם לצורך חולין, כיון שיש ביכולתו לשנות מקדושתם של המעות, ומשום כך נאמר שגם כיפר אם נשתמש בהם לצורך קרבן על חטא אחר —

תלמוד לומר: "על חטאתו" (ויקרא ד, לה) — עד שיהא קרבנו לשם חטאו, ואינו רשאי להוציא מעות שהקדיש לשם חטאת אחת כדי לכפר על חטאת אחרת. עד כאן לשון הברייתא.

ושאלת רבא היא: לענייננו קתני מיהת [שנה על כל פנים] שם בהמה, שאין אדם מגלח על בהמה שהפריש אביו לקרבן נזירות, מאי לאו [האם לא] נאמר הדבר אפילו היתה הבהמה בעלת מום? שהרי לא חילקו בדבר. ונמצא שדינה כמפורשת, ולא כדברי רב נחמן שדינה כמעות סתומים של אביו, שאדם מגלח עליהם. ודוחים: לא, מדובר דווקא בבהמה תמימה הראויה להקרבה, ורק היא נחשבת כמפורשת.

ושואלים: ולדבריך, אבל בעלת מום מאי [מה] יהא דינה — האם כסתומה דמיא [היא נחשבת]? אם כן מאי איריא דקתני [מה שייך, מדוע דווקא, ששנה] בברייתא שאדם מגלח על מעות סתומים שהפריש אביו? ליתני [שישנה] דין זה בבהמה בעלת מום ומשם היינו למדים אף למעות! ומשיבים: הכי נמי [כך הוא גם כן] ואין הבדל בין הדברים, דלמאי חזיא הרי למה ראויה] בהמה בעלת מום — לדמי [לדמים], דמי היינו [דמים הם] מעות. ונמצא שאין מכאן ראיה נגד דברי רב נחמן, שבהמה בעלת מום הריהי כמעות סתומים.

א משנה בהמשך למשנה הקודמת, הדנה בהפרת בעל לאשתו לאחר שהפרישה קרבן נזירותה, דנה משנתנו בהפרת בעל נדר אשתו לאחר שסיימה את נזירותה והביאה את קרבנותיה למקדש. אם כבר נזרק על המזבח עליה (עבורה) אחד מן הדמים של קרבנות נזירותה, הבעל אינו יכול עוד להפר את הנדר. ר' עקיבא אומר: אפילו טרם זריקת הדם, אם כבר נשחטה עליה אחת מכל הבהמות של קרבנותיה — שוב אינו יכול עוד להפר.

ומוסיפה המשנה: במה דברים אמורים שאינו יכול עוד להפר — כשהיתה מביאה את הקרבנות בתגלחת הטהרה שבסוף נזירותה, אבל בתגלחת הטומאה שלאחריה עליה לנהוג שוב נזירות כבתחילה — יפר יכול הבעל להפר, מפני שהוא יכול לומר: אי אפשי (אין רצוני) באשה מנוולת שאינה שותה יין, ואם תנהג נזירות שלימה מחדש, הריהי נמצאת זמן ארוך בלא שתיית יין. ר' מאיר אומר: אף בתגלחת הטהרה יפר לאחר שכבר החלה הקרבת הקרבנות, לפי שהוא יכול לומר: אי אפשי (אין רצוני) באשה מגלחת, והרי לאחר הקרבת הקרבנות צריכה הנזירה לגלח את שערה.

ב גמרא ומעירים: מתניתין [משנתנו] לפיה משנזרק הדם שוב אין הבעל יכול להפר, שכן כבר נגמרה נזירותה, הריהי שלא כשיטת ר' אליעזר. דאי [שאם היא] כשיטת ר' אליעזר — האמר [הרי אמר]: תגלחת מעכבת, שכל עוד הנזיר לא גילח את שערו הוא עדיין אסור בשתיית יין ובטומאת המת, וכיון שלא גילחה עדיין — אסירה בחמרא [אסורה ביין], וכיון דאית [שיש] לה ניוול בגלל אי שתיית יין מצי מיפר [יכול להפר] אפילו בתגלחת הטהרה לאחר זריקת הדם. ומסבירים את המשך המשנה: ובהא פליגי [ובענין זה חלוקים הם] סתם משנה ור' עקיבא, שאינם סבורים כר' אליעזר;

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר