ובית הלל סברי [סבורים]: ארץ העמים משום אוירא [האויר, החלל] גזרו עליה, ולכן טומאתה חמורה, ומשום כך צריך להתחיל את כל נזירותו מתחילה? ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] משום גושה גזרו עליה ואין כאן טומאה חמורה, אלא שנחלקו בפרטי הקנס, ובית שמאי סברי [סבורים] בסתם נזירות שהיא של שלושים יום קניסנא [אנו קונסים], ובית הלל סברי [סבורים]: כי קניסנא [כאשר אנו קונסים] — בתחילת נזירות, שצריך לחזור ולנהוג נזירות כמתחילת ימי הנזירות שקיבל על עצמו.

א שנינו במשנה: מעשה בהילני המלכה שנדרה נזירות שבע שנים, ועלתה לארץ והורוה בית הלל שתנהג נזירות עוד שבע שנים, ובסוף אותן שבע שנים נטמאה והיתה צריכה להיות נזירה עוד שבע שנים אחרות, ונהגה בסך הכל עשרים ואחת שנות נזירות. ואילו ר' יהודה סבור שנהגה נזירות רק ארבע עשרה שנה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: כיצד להבין את דברי ר' יהודה? האם לדעתו היה המעשה בשנטמאת בארץ ישראל, אבל לא בסוף שבע שנים, אלא בסוף שלושים יום, "ביום מלאת", ור' יהודה אמר את דבריו אליבא [על פי שיטת] בית שמאי שלא היתה צריכה למנות עוד שבע שנים בארץ ישראל, אלא רק שלושים יום, ומפני שנטמאה היו בסך הכל ארבע עשרה שנות נזירות. או דלמא [שמא] בשלא נטמאת, שכך היה המעשה — שלא נטמאת בסוף אותן שבע שנים, ומכל מקום אמר את דבריו אליבא [על פי שיטת] בית הלל שהיה עליה לנהוג שבע שנים נוספות משעלתה לארץ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות וכו' ונטמאה בסוף אותן שבע שנים שנתחייבה בהם בעלייתה לארץ. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שדברי ר' יהודה הם בשנטמאת בסוף שלושים יום של נזירות לאחר שעלתה לארץ ואליבא [על פי שיטת] בית שמאי, אי הכי [אם כך] מדוע ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה? והלא ארבע עשרה שנה ושלשים יום מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שאם כשיטת בית שמאי הרי הם אומרים שבארץ ישראל צריך הנזיר לנהוג עוד שלושים ימי נזירות!

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], שלא ניתן להעמיד את דעת ר' יהודה לשיטת בית שמאי, ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר: זה שאמר קרא [הכתוב] "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו" וגו' (במדבר ו, יג), התורה אמרה: כי [כאשר] נטמא ביום מלאת נזירותו, ואף אם היתה זו נזירות ארוכה — תן לו תורת נזיר סתם, שהם שלושים יום נוספים. ולפי זה אם מדובר בשנטמאת בסוף אותם שלושים יום (ב"יום מלאת"), היתה צריכה להיות נזירה שלושים יום נוספים בלבד, ולא לנהוג נזירות מלאה של שבע שנים נוספות. אלא ודאי סבור הוא כבית הלל, אלא שלדעתו לא נטמאה כלל.

ב משנה מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו (עליו) עדויות שונות על נזירותו, אלו מעידים שנזר שתים (שתי נזירויות), ואלו מעידים שנזר חמש, בית שמאי אומרים: נחלקה העדות, וכיון שיש כאן עדויות סותרות — אין כאן עדות כלל, ואינו נזיר. ובית הלל אומרים: אין כאן סתירה גמורה בין העדויות כי יש בכלל חמש שתים, ולפיכך יעשה מה שהכל מודים בו שיהא נזיר שתים.

ג גמרא מעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כי האי תנא [כמו, כשיטת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים, ואחת מהן אומרת שתים, ואחת אומרת חמש, שלדעת הכל יש בכלל חמש שתים. על מה נחלקו — על כת אחת של שני עדים, שאחד מהם אומר שתים, ואחד אומר חמש, שבית שמאי אומרים: באופן שכזה אנו אומרים שנחלקה עדותן, כיון שאין שני העדים מסכימים בעדותם אין כאן עדות כלל. ובית הלל אומרים: מכל מקום מסכימים הם בדבר אחד, ויש בכלל חמש שתים.

על העמדה זו של המחלוקת, בכת אחת של עדים, אמר רב: הכל מודים במונה שיש בכך הכחשת עדות. אמר ליה [לו] רב חמא לרב חסדא: מאי קאמר [מה אמר], מה כוונת דבריו אלה של רב? אילימא [אם תאמר] שעד אחד אומר: חמש ולא שתים, ואחד אומר: שתים ולא חמש — במקרה כזה הא קא מכחשי אהדדי [הרי הם מכחישים זה את זה] ובודאי אין לסמוך על אף אחת מן העדויות! אלא: עד אחד אומר שאמר בקבלת נזירותו "הריני מקבל עלי נזירות אחת ושתים", ואחד אומר: שאמר "הריני מקבל עלי נזירות שלש, ארבע, חמש" —