הפילה אשתו — אינו נזיר, שהרי "ולד" אמר והתכוון לוולד גמור. ר' שמעון אומר: הואיל ויש ספק בדבר, אם היה אותו הוולד שהפילה בן קיימא מצד עצמו (ומחמת סיבה אחרת הפילתו אמו), או שהיה נפל מצד עצמו, לכן, אין הנודר נפטר בוודאות מחובת נזירותו. ומה יעשה איפוא? — יאמר כך "אם היה הנפל הזה בעצם בן קיימא מבחינת התפתחותו, אלא תאונה היא שאירעה לו — הרי אני נזיר חובה כפי שנדרתי, ואם לאו [לא] — הרי אני נזיר נדבה", ונוהג בנזירות מכל מקום.

ומחלוקת נוספת במשנתנו: חזרה אשתו וילדה — הרי זה נזיר, שאז חל עליו הנדר לשיטת סתם משנתנו. ר' שמעון אומר לשיטתו: במקרה שכזה יחזור ויקבל עליו נזירות נוספת ויאמר "אם היה הוולד הראשון בן קיימא — הנזירות על הוולד הראשון היתה נזירות חובה, וזו שאני נודר כעת היא נזירות נדבה. ואם לאו [לא], שלא היה בן קיימא — הנזירות על הראשון היתה נזירות נדבה, וזו נזירות חובה".

א גמרא על האמור במשנה שאם נדר שיהיה נזיר לכשיוולד לו בן ונולד לו בן — הרי הוא נזיר, שואלים: האי מאי למימרא [זה מה בא לומר]? מובן מאליו שכן הוא! ומשיבים: משום סיפא [סופה] של אותה הלכה נאמר הדבר, שאם נולדו לו בת, או טומטום, או אנדרוגינוס — אינו נזיר. ותוהים: גם זה פשיטא [פשוט], שהרי "בן" אמר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כשאמר "כשיהיה לי בן" — לא התכוון לבן ממש, אלא "לכשאבנה" הוא דקאמר [הוא שאמר] וכוונתו היתה לכל ילד שיוולד לו, ואף אלו בכלל דבריו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא התכוון אלא לבן.

ב עוד שנינו במשנה "ואם אמר כשיהיה לי ולד" כו' — הרי אף בת, טומטום ואנדרוגינוס בכלל זה. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] דווקא ולד דמיחשב ביני אינשי בעינן [ולד הנחשב בין האנשים אנו צריכים], שזאת היתה כוונתו כשנדר, ולכן אלה אינם נחשבים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

ג שנינו במשנה: "הפילה אשתו — אינו נזיר", אף שכדברי ר' שמעון יש צד ספק בדבר. ומבררים: מאן קתני לה [לשיטת מי שנה אותה]? ומשיבים: שיטת ר' יהודה בענין כרי (ערימת תבואה) הוא. שמי שנדר נזירות על מנת שיש בכרי כמות מסויימת של תבואה, ויש ספק אם אכן התקיים תנאו, מבואר שם שר' יהודה סבור שפוסקים להקל.

ד עוד שנינו במשנה שר' שמעון אומר: יאמר הנוזר: "אם וולד זה היה בן קיימא — הריני נזיר חובה, ואם לאו [לא] — הריני נזיר נדבה". ומביאים: בעא מיניה [שאל אותו] ר' אבא מרב הונא: אם אמר "הריני נזיר לכשיהיה לי בן" והפילה אשתו, והפריש קרבן לנזירותו ולא הקריבו, וחזרה אשתו וילדה בן, מהו דינו של אותו קרבן שהפריש?

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] שאלה זו של ר' אבא? אי אליבא [אם לפי] שיטתו של ר' שמעון, מאי תיבעי ליה [מה נסתפק לו]? הא [הרי] אמר ר' שמעון: ספק נזירות להחמיר, ואף כאן, מספק שמא הוולד שהפילה היה בר קיימא, צריך להפריש קרבן מיד לאחר שהפילה, ואפילו אם לא ילדה אחרי כן בן שלם. ואלא תאמר שהשאלה היתה אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה שאמר ספק נזירות להקל, וזו היא עצם השאלה: מאי [מה] יהא הדין, האם כבר קדוש הקרבן ואין צריך להקדישו שוב, או לא קדוש ועליו להקדישו עכשיו מחדש?

ושואלים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] להלכה, שהרי ודאי עתה חלה עליו נזירות וחייב הוא בקרבן! ומשיבים: השאלה היתה לגיזתו ולעבוד בו, שאם הוא כבר קדוש משעה שהקדישו בתחילה — אסור לגזוז את צמרו ולעבוד בו, כבכל בהמת קדשים. ואם עדיין אינו קדוש מותר הדבר. שאלה זו לא נפתרה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ה ובענין שעוסקת בו משנתנו, בנזירות שאדם מקבל על עצמו לכשיהיה לו בן, בעא מיניה [שאל אותו] החכם בן רחומי מאביי: אם אמר אדם "הריני נזיר לכשיהא לי בן" ושמע אותו חבירו ואמר "ועלי" מהו דינו של השני, מה היתה כוונתו באמירת "ועלי"? האם אדיבורה [על דיבורו] של הראשון משמע, שכוונתו לקבל על עצמו נזירות, כשיהיה אף לחבירו בן, או אגופיה [על עצמו] משמע, שכוונתו לקבל על עצמו נזירות כשיהיה לו עצמו בן?

ומוסיפים עוד על השאלה: גם אם תמצי [תרצה] לומר ש"עלי" אגופיה [על עצמו] משמע, אם אמר אדם "הריני נזיר לכשיהא לי בן" ושמע חבירו ואמר "ואני" מהו, מה היתה כוונתו של השני באמירה זו? האם אף כאן נפרש שאנפשיה קאמר [על עצמו הוא אומר] וכוונתו לומר: אהיה נזיר כשיהיה לי עצמי בן, או דילמא הכי קאמר [שמא כך הוא אומר]: רחימנא לך כותיך [אוהב אני אותך כמוך], שגם אני שמח כשיהיה לך בן כמו שאתה תשמח בו, ואף אני אהיה נזיר כשיוולד לך בן. אם תמצי [תרצה] לומר, שכל דבר שהוא אומר לחבירו באנפיה [בפניו]