לא משום כלאים, כי אף שמיני זרעים הצומחים מתחת גפן נאסרים מן התורה משום כלאי הכרם, כיון שבמקרה זה שהשאיר מקצת הירק מגולה — אין כאן זריעה, ואין לחשוש לאסור. ואף לא יחשוש משום שביעית (שמיטה), שמא יש בכך משום שתילת ירק בשנת השמיטה. ולא משום מעשר, שיחשוש שמא יצטרך לשוב ולהפריש מעשר מירק זה, כאילו הוצא מתחילתו מן הקרקע. וכן ניטלין בשבת, ואין לחשוש להזזת העפר בשעת מעשה. ואם כן הרי זו קושיה על דברי רב הונא ושמואל, שחששו להזזת העפר בשבת! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

א משנה תבשיל שטמנו בערב שבת, אם לא כסהו מבעוד יום — לא יכסנו עוד משתחשך. כסהו מבעוד יום ונתגלה בשבת מותר לכסותו, ומותר שיהא ממלא את הקיתון במים צוננים ונותן אותו לתחת הכר או תחת הכסת כדי שלא יתחממו.

א גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן שהוא ודאי לא יתחמם ואין לחשוש משום הדמיון שיש בכך להטמנת חמין. אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בדבריו? והלא כבר תנינא [שנינו במשנה] הלכה מפורשת בענין. ששנינו: ממלא אדם קיתון (ספל) במים ונותן תחת הכר או תחת הכסת!

אמר ליה [לו] אביי: טובא קא משמע לן [הרבה, דבר גדול השמיע לנו], דאי ממתניתין הוה אמינא [שאם ממשנתנו הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] שמותר להטמין את הצונן — הרי זה דווקא בדבר שאין דרכו להטמין בחמין, אבל דבר שכיוצא בו דרכו להטמין בחמין — לא הותר לטומנו בדרך זו, ועל כן אמר שמואל שהיתר זה כללי הוא.

אמר רב הונא שכך אמר רב (ראה גרסות): אסור להטמין את הצונן. ומקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא] שרבי התיר להטמין את הצונן! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], כי הא מקמיה דלישמעיה [זה שאסר רבי היה זה לפני ששמעה להלכה זו] מר' ישמעאל בר' יוסי, הא לבתר דלישמעיה [וזה שהתיר היה זה לאחר ששמעה ] כי הא דיתיב [כמו זה ששנינו שישב] רבי ואמר: אסור להטמין את הצונן בשבת. אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. אמר רבי: אם כן חוזר אני בי שכבר הורה זקן (ר' יוסי) בנושא זה, ואני מבטל דעתי מפניו.

אמר רב פפא: בא וראה כמה מחבבין היו זה את זה. שאילו ר' יוסי היה קיים (חי), היה הוא כפוף ויושב לפני רבי כתלמיד, דהא [שהרי] ר' ישמעאל בר' יוסי שממלא מקום אבותיו הוה [היה], שהיה גדול בתורה כאביו, ובכל זאת היה כפוף ויושב לפני רבי כתלמיד. וקאמר [ובכל זאת אמר] רבי: כבר הורה זקן, שביטל דעתו מפני ר' יוסי.

אמר ליה [לו] רב נחמן לדרו עבדיה [עבדו]: אטמין לי צונן בשבת, ואייתי [והבא] לי מיא דאחים קפילא ארמאה [מים שחימם טבח ארמי, גוי] בחול. ובכך רצה להראות שאין בכך משום בישולי גוים. שמע ר' אמי על מעשה רב נחמן ואיקפד [והקפיד עליו]. אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד [מה טעם הקפיד] ר' אמי? והרי רב נחמן כרבוותיה עביד [עשה], חדא [אחת] כרב, וחדא [ואחת] כשמואל.

ומפרטים: כשמואל — שאמר ר' יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן. וכרב — שאמר רב שמואל בר רב יצחק שכך אמר רב: כל דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי ואין הכרח לבשלו, גם אם נתבשל — אין בו איסור משום בשולי גוים, ומים הניתנים לשתיה גם בלא בישול מותר לשתותם, אפילו חיממם גוי.

ומסבירים: והוא, רבי אמי שהקפיד, סבר [סבור היה] כי אדם חשוב שאני [שונה] וחייב להקפיד על עצמו ביותר, ולהתרחק אף מדבר הנראה כאיסור.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אף על פי שאמרו חכמים שאין טומנין ביום השבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, בכל זאת בשבת אם בא להוסיף על הדברים שהטמין בהם מבעוד יום — מוסיף. כיצד הוא עושה? רבן שמעון בן גמליאל אומר: כגון שנוטל את הסדינין שכיסה בהם את הקדירה ומניח את הגלופקרין (שמיכות עבות), או אם חושש לחום יתר נוטל את הגלופקרין ומניח את הסדינין.

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר ומקל עוד בדיני הטמנה: לא אסרו להטמין בשבת אלא באותו מיחם שחיממו בו את המים, אבל פינה מקודם ממיחם למיחם שעכשיו המיחם השני הוא כלי שני — מותר להטמין בו. וטעמו של דבר: השתא אקורי קא מקיר לה, ארתוחי קא מירתח לה [הרי עתה רואים אנו שהוא מקרר אותו, את המיחם בכוונה בעברת תוכנו למיחם אחר, וכי יש עוד לחשוש שמא יבוא להרתיחו] בשבת?!

ועוד אמר: טמן וכיסה את הקדירה בדבר הניטל בשבת, או שטמן בדבר שאינו ניטל בשבת משום מוקצה וכיסה בדבר הניטל בשבת — הרי זה נוטל את הדבר שהטמין בו ומחזיר אותו למקומו ואינו חושש, שכיון שהכיסוי ניטל בשבת הריהו יכול לאחוז בכיסוי ולגלותה.

ואם טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת או שטמן בדבר הניטל בשבת, וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, בכגון זה אינו יכול ליטלו, ולכן אם היה הכלי מגולה מקצתו נוטל את הכלי ומטהו על צידו והכיסוי נופל מאליו וכן מחזיר את הכלי אחר כך. ואם לאו [לא], היה מגולה מקצתו —