והא גבי [והרי אצל] קרעים שקורעים על המת, דכתיב [שנאמר] בהכפלה ובהדגשה "על" "על", דכתיב [שנאמר]: "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו. ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" (שמואל ב א, יא-יב), ומשמע שעל כל מת יש לקרוע לשמו דווקא.

ותניא [ושנויה ברייתא]: אמרו לו "מת אביו" וקרע עליו, ואחר כך נמצא שלא אביו מת אלא בנו — יצא ידי חובת קריעה. משמע שגם אם טעה וסבר שהוא קורע על אדם אחר יצא ידי חובת קריעה. ואף כאן, אם הוא מפר וחושב שזה נדרה של אשה אחרת, כיון שהפר — הופר!

אמרי [אומרים]: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] בענין קריעה מדובר בסתם, ששמע בתחילה שמת אחד מקרוביו ולא פירשו מיהו, והא [וזה] במשנתנו מדובר במפרש, שנאמר לו בתחילה במפורש שנדרה בתו, או אשתו.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] בעניין קריעה: אמרו לו "מת אביו" וקרע, ואחר כך נמצא שהיה זה בנו — לא יצא ידי קריעה. אמרו לו "מת לו מת" וכסבור אביו הוא, וקרע, ואחר כך נמצא שהיה זה בנו — יצא ידי קריעה. משמע שיש לחלק בין מה שנעשה על סמך אמירה מפורשת לבין מה שנעשה על סמך אמירה סתמית.

רב אשי אמר: יש לחלק בין הברייתות שבענין קריעה באופן אחר, כאן — בתוך כדי דבור, כאן — לאחר כדי דבור.

הא דקאמרת [זה שאתה אומר] שיצא ידי קריעה אף שאמרו לו בתחילה במפורש שמת אביו — הרי זה במקרה שנמצא שהוא בנו בתוך כדי דבור של הקריעה. הא דאמרת [זה שאתה אומר] שלא יצא ידי קריעה — הרי זה כאשר נודע לו לאחר כדי דבור.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף החולה, ואיבד את הכרתו וכמדומה היה לקרובו שמת החולה, וקרע עליו, ונתברר שעדיין לא מת, ורק אחר כך מת — לא יצא ידי קריעה. ועל כך אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום (משמו של) בר קפרא: לא שנו שלא יצא ידי חובת הקריעה אלא שמת לאחר כדי דיבור מן הקריעה, אבל בתוך כדי דיבור — כדבור דמי [נחשב] הדבר.

ומסכמים: והילכתא [והלכה היא] בכל מקום: תוך כדי דבור — כדבור דמי [נחשב], שאם משנה דבר בתוך כדי דיבור ממה שאמר לפני כן — מועיל שינוי זה, חוץ ממגדף (מקלל) את ה', שאף אם חזר בו מגידופיו בתוך כדי דיבור נענש על כך. ועובד עבודה זרה שמקבל עליו בדיבור עבודה זרה כאלוהות, ומקדש את האשה, ומגרש את האשה, שבכל אלה גם אם חזר בו תוך כדי דיבור, מכל מקום מה שעשה עשוי.

א משנה אמרה האשה "קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת" אם קיים לה אביה או בעלה את הנדר לתאנים — כל הנדר כולו קיים, אם הפר לתאנים שנדרה בהם — אינו מופר עד שיפר אף לענבים. אמרה "קונם תאנה שאני טועמת, וענבה שאני טועמת" — הרי אלו שני נדרים נבדלים ואין קיום דבר אחד מועיל לדבר אחר.

ב גמרא ומבררים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? — כדעת ר' ישמעאל היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] : דברי הכתוב "אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל, יד) נדרשים כך: אם אמרה "קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת", אם קיים את הנדר לתאנים — כל הנדר כולו קיים,