מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: איזוהי זמנה של רביעה? הבכירה אם הרביעה מקדימה — הרי היא בשלשה במרחשון, בינונית מגיעה בשבעה בו, אפילה (מאוחרת) — בעשרים ושלשה בו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: התאריכים הם: בשבעה, ובשבעה עשר, ובעשרים ושלשה במרחשון.

ר' יוסי אומר: בשבעה עשר, ובעשרים ושלשה במרחשון, והמאוחרת בחודש כסליו. וכן היה ר' יוסי אומר: אין היחידים (תלמידי חכמים) מתענין על עצירת הגשמים עד שיגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים.

ואמרינן עלה [ואמרנו עליה] : בשלמא [נניח] שנחלקו בזמן רביעה ראשונה — יש לכך משמעות הלכתית לישאל, כלומר, לזמן בו מתחילים להתפלל על הגשם בברכת השנים. וכן רביעה שלישית צריכים לקבוע לה זמן — כדי לדעת מתי מתחילים להתענות על עצירת הגשמים. אלא שניה למאי [למה], לאיזה צורך דנו בדבר? ואמר ר' זירא: לנודר ותולה את נדרו בגשם.

ואמרינן עלה [ואמרנו על כך] : כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת שיטה זו ששנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה — אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושניה כיון שירדו סמוכים זה לזה. כמאן [כשיטת מי היא]? כשיטת ר' יוסי, כי הוא התנא היחיד החושב את ההפסק בין רביעה ראשונה לשניה כשבעה ימים. ומכל מקום רואים שדעת רבן שמעון בן גמליאל שהנודר עד לגשם צריך להמתין עד אחר רביעה שניה וירידת הגשם בפועל, ובניגוד למה שאמר ר' זירא שלדעתו אם נדר "עד הגשם" הרי זה זמן הגשם!

ומשיבים: ההוא באותה ברייתא מדובר שאמר הנודר "עד הגשמים", ולא "עד הגשם", ומשום כך צריך לקבוע את הזמן לפי ירידת הגשמים בפועל.

א משנה אמר "קונם יין שאיני טועם לשנה זו ", אם נתעברה השנה — אסור בה ובעיבורה (בחודש הנוסף, חודש העיבור). אם נדר ואמר בנדרו "עד ראש אדר" כוונתו עד ראש אדר הראשון, וכן אם אמר "עד סוף אדר" — כוונתו עד סוף אדר הראשון.

ב גמרא שנינו במשנה שהנודר עד ראש אדר או סוף אדר, הרי זה אדר הראשון. ומכאן מסיקים: אלמא [מכאן] סתמא ד"אדר" דקאמר [סתם "אדר" שאדם אומר] — ראשון הוא.

ומעירים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] כשיטת ר' יהודה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] : בחודש אדר הראשון כותב בשטרות את התאריך "אדר הראשון", ובאדר שני כותב "אדר" סתם, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר להיפך: אדר הראשון כותב סתם, ובאדר שני כותב "תיניין" [שני]. ולכאורה משנתנו האומרת שסתם אדר הוא אדר ראשון היא כדעת ר' יהודה.

אמר אביי: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר, יש לחלק: הא [זה], בברייתא — דידע דמעברא שתא [שיודע שמעוברת השנה] ובזה נחלקו, שר' מאיר סבור שאדר השני הוא אדר העיקרי, הא [זה], במשנה שלנו — דלא ידע [שאינו יודע], ומכיון שלא ידע אין אומרים שייאסר אלא במה שהיה ידוע לו מראש.