א תנא [שנה החכם]: הוקפלו רוב המקצועות, כלומר, הוחזרו למקומם הסכינים שקוצצים בהן את התאנים — מותרות התאנים הנמצאות בשדה משום גזל, שאין הבעלים מקפידים עוד עליהן, ופטורות מן המעשרות משום שהן הפקר.

מסופר: רבי ור' יוסי בר ר' יהודה איקלעו לההוא אתרא [הזדמנו למקום אחד] בזמן שהוקפלו רוב המקצועות, רבי הוא קא אכיל [היה אוכל] מהן, ר' יוסי בר ר' יהודה לא אכיל [אכל]. אתא מרהון [בא בעליהן] של התאנים, אמר להו [להם]: אמאי לא אכלי רבנן [מדוע אין חכמים אוכלים]? הלא זמן שבו הוקפלו רוב המקצועות הוא! ואף על פי כן לא אכיל [אכל] ר' יוסי בר ר' יהודה, קסבר [היה סבור]: משום סניות מילתא הוא דקאמר הדין גברא [בגלל בושה שבדבר הוא שאמר כן אותו אדם] ולא התכוון באמת להפקירן.

מסופר: ר' חמא בר ר' חנינא איקלע לההוא אתרא [הזדמן למקום אחד] בזמן שהוקפלו רוב המקצועות, הוה קאכיל [היה אוכל] מן התאנים, יהיב לשמעיה [נתן לשמשו] ולא אכיל [אכל] השמש. אמר ליה [לו]: אכול, כך אמר לי ר' ישמעאל בר ר' יוסי משום (בשם) אביו: הוקפלו רוב המקצועות — מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר.

מסופר: ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא [מצא אותו אדם אחד] בעל שדה בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל [שהיה אוכל] מן התאנים. אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא [הכניס אותו בשק ונטלו והביאו עאל מנת לזרוק אותו בנהר]. אמר לו ר' טרפון: אוי לו לטרפון שזה הורגו! שמע ההוא גברא שבקיה וערק [אותו אדם, הניחו וברח] שנבהל והתבייש על שרצה לפגוע באדם גדול כר' טרפון. אמר ר' אבהו משום (בשם) ר' חנניה בן גמליאל: כל ימיו של אותו צדיק (ר' טרפון) היה מצטער על דבר זה, אמר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה, שמשום כבוד תורתו של ר' טרפון הניח לו אותו אדם.

ובאותו ענין אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם. ואפשר ללמוד זאת מקל וחומר: ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש של מקדש שבאותה שעה נעשו כבר כלי חול, שלאחר שהוצאו בכוח מן המקדש נתחללה קדושתם, וראיה שנתחללו — שנאמר: "ובאו בה פריצים וחללוה" (יחזקאל ז, כב), לומר: כיון שפרצום נעשו חול, ובכל זאת, מפני שעשה בלשצר כן נעקר מן העולם, דכתיב [שנאמר]: "בה בליליא קטיל בלאשצר" [בו בלילה נהרג בלשצר] (דניאל ה, ל), המשתמש בכתרה של תורה שהוא חי וקיים ואינו מתחלל לעולם — על אחת כמה וכמה.

ושואלים: ור' טרפון, כיון דכי אכיל [שכאשר אכל] בזמן שהוקפלו רוב המקצועות הוה [היה], אמאי צעריה ההוא גברא [מדוע ציערו אותו אדם]? ומסבירים: משום דההוא הוו גנבי ליה ענבי כולה שתא [שאותו אדם היו גונבים לו ענבים כל השנה], וכיון דאשכחיה [שמצאו] לר' טרפון סבר [חשב]: היינו דגנבן [זהו שגנב ממני] כל השנה. ושואלים: אי הכי אמאי ציער נפשיה [אם כך מדוע ציער ר' טרפון את עצמו]? הלא ידע שאין הוא הגנב והיה צריך להציל עצמו! ומשיבים: משום שר' טרפון עשיר גדול הוה [היה], ועל מנת להינצל הוה ליה [והיה לו] לפייסו בדמים (בכסף), ולא לומר לו שהוא ר' טרפון. כיון שהוזכר המעשה שר' טרפון הצטער על שנשתמש בכתרה של תורה, מביאים דברים נוספים הקרובים לאותו נושא.

תניא [שנויה ברייתא]: נאמר "לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו" (דברים ל, כ) ובא הדבר להדגיש שלא יאמר אדם: אקרא בתורה כדי שיקראוני "חכם", אשנה במשנה כדי שיקראוני "רבי", אשנן כדי שאהיה זקן (חכם, רב) ואשב בישיבה.

אלא למד מאהבה כפי שאמר הכתוב "לאהבה את ה'", וסוף הכבוד לבא מעצמו. שנאמר: "קשרם על אצבעתיך כתבם על לוח לבך" (משלי ז, ג). ואומר: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז). ואומר: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר" (משלי ג, יח), שהמחזיק בתורה לשם שמים סופו שיזכה לעושר וכבוד, שלום ואושר גם בעולם הזה.

ר' אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם, לשם עצמם, ולא לשם מטרה אחרת, ודבר בהם לשמם. אל תעשם את דברי התורה עטרה וכבוד כדי להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו, כלומר, לכלי להתפרנס מהם. וקל וחומר: ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול — נעקר בשל כך מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה שאינם מתחללים לעולם — על אחת כמה וכמה.

אמר רבא: בשעת הצורך שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה [מותר לו לאדם להודיע, לפרסם עצמו במקום שאין מכירים אותו], וראיה לדבר — דכתיב [שנאמר] שאמר עובדיהו לאליהו, כדי שידע מי הוא "ועבדך ירא את ה' מנערי" (מלכים א יח, יב). ושואלים: אלא קשיא [קשה] זו של ר' טרפון שהצטער על מה שאמר לאותו אדם שהכניסו לשק, והרי הלה לא הכירו, ומותר היה לו להודיע מי הוא! ומשיבים: שונה המקרה של ר' טרפון כיון שעשיר גדול היה, והוה ליה לפייסיה [והיה לו לפייסו] בדמים.

רבא רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "ועבדך ירא את ה' מנערי", וכתיב [ונאמר]: "יהללך זר ולא פיך" (משלי כז, ב)! ותירץ: הא [זה] — באתרא דידעי ליה [במקום שמכירים אותו] אין לו להלל את עצמו, הא [זה] — באתרא דלא ידעי ליה [במקום שאין יודעים אותו].

אמר רבא: שרי לצורבא מרבנן למימר [מותר לתלמיד חכם לומר]: צורבא מרבנן אנא, שרו לי תיגראי ברישא [תלמיד חכם אני, פתרו את דיני בראשונה], דכתיב [שנאמר]: "ובני דוד כהנים היו" (שמואל ב ח, יח), והרי בודאי לא היו כהנים ממש, אלא ודאי כוונתו: מה כהן נוטל בראש — אף תלמיד חכם נוטל בראש. וכהן מנא לן [מניין לנו] שהוא נוטל חלק בראש? דכתיב [שנאמר]: "וקדשתו כי את לחם (ה') אלהיך הוא מקריב" (ויקרא כא, ח), ותנא דבי [ושנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: "וקדשתו" — לכל דבר שבקדושה צריך לקדשו,