א משנה הנודר מן המבושל — מותר בצלי ובשלוק שאינם בכלל "מבושל". ואם אמר "קונם תבשיל שאיני טועם" — אסור במעשה קדרה (תבשיל) רך (דליל), ומותר בתבשיל עבה (סמיך), שבשימוש הלשון של בני אדם אינו נכלל בגדר תבשיל. וכן מותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה, שאף הן אינן נקראות בפי האנשים תבשילים. הנודר ממעשה קדרה — אין אסור אלא ממעשה רתחתה (תבשיל שעיקר עשייתו מרתיחת הקדירה), אבל אם אמר "קונם היורד (הנכנס) לקדרה שאיני טועם" — אסור בכל הדברים המתבשלין בקדרה.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא]: ר' יאשיה אומר שהנודר מן המבושל אוסר בכך את עצמו גם בצלי, ואף על פי שאין בכתוב ראיה לדבר — מכל מקום יש בו זכר (רמז) לדבר, שנאמר: "ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט" (דברי הימים ב לה, יג), וכיון שפסח אינו נאכל אלא צלי, משמע שגם צלייה קרויה בישול.

ושואלים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבעקרון זה הם חולקים]; שר' יאשיה סבר: בנדרים הלך אחר לשון תורה, ובלשון תורה צלי הוא בכלל מבושל, ותנא דילן [והתנא שלנו] סבר: בנדרים הלך אחר לשון בני אדם?

ודוחים: לא, אפשר לומר כי דכולי עלמא [שלדעת הכל] בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה אמר את דבריו כלשון של מקומו וחכם זה כבמקומו]; באתרא דתנא דילן [במקומו של התנא שלנו] לצלי קרו ליה [קוראים אותו] צלי, ולמבושל קרו ליה [קוראים אותו] מבושל. באתרא [במקומו] של ר' יאשיה אפילו לצלי קרו [קוראים] מבושל.

ומקשים: והא קרא נסיב לה [והרי מקרא הוא מביא] ועליו הוא סומך ואם כן אין לדעתו לחלק בין מקום למקום! ומשיבים: דבריו אלה הם אסמכתא בעלמא [כסמך ורמז בלבד] וכך נראה מלשונו, שהרי הוא אומר שיש בכך רק זכר לדבר.

ג שנינו במשנה: האומר "קונם תבשיל שאיני טועם" — מותר במעשה קדירה עבה. ושואלים: מדוע מותר? והא [והרי] מתבשיל נדר וזה כולל הכל!

אמר אביי: האי תנא [תנא זה] סבור שכל מידי [דבר] דמתאכל ביה ריפתא [שנאכל בו, עימו, לחם] — תבשיל קרו ליה [קוראים אותו], ומעשה קדירה עבה נאכל בלי לחם. והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: הנודר מן התבשיל — אסור בכל מיני תבשיל, ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל, ואסור בהיטריות (דלעות) רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן. משמע מכאן שדבר הנאכל עם לחם נקרא תבשיל.

ושואלים: איני [וכי כך הוא]?! והא [והרי] ר' ירמיה חלש [חלה], על לגביה ההוא אסיא לאסיוה [נכנס אליו רופא אחד לרפאותו], חזא קרא דמחת בביתיה [ראה דלעת שמונחת בביתו], שבקיה ונפק [הניחו ויצא]. אמר: מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה ואנא איעול לאסאה יתיה [מלאך המוות (הדלעת) נמצא לו לזה בביתו ואני אכנס לרפא אותו]?! הרי שדלעת מזיקה לחולה!

ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שהם טובים לחולי — ברכיכי [בדלועים רכים], הא [זה] שהם רעים לגוף — באשוני [בקשים]. רבא בר עולא אמר: יש לומר, הא [זה] שהיא קשה לגוף — בקרא גופיה [בדלעת עצמה], והא [וזה] שהיא טובה לחולי — בגוויה דקרא [בתוכה של הדלעת]. שאמר רב יהודה: לוליבא דקרא [תוכו של הדלעת] יפה לאכול אותו בסילקא [עם תרד], לוליבא דכיתנא בכותחא [תוכם של זרעוני הפשתן טוב לאכול אותו בכותח]. ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ, כדי שלא יעקרו את הפשתן לצורכי אכילה.

רבא אמר: מאן [מי] הם החולין המוזכרים כאן שמועילה להם הדלעת — רבנן [חכמים], שמפני שהם עוסקים בתורה ועמלים בה הם נחלשים, אבל הם אינם חולים ממש, ולכן יכולים לאכול דלעת זו, אבל לחולים ממש הדבר מזיק. ומעירים, כי רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר רבא: