ואסורים בדבר של אותה העיר, כיון שהוא נחשב כשייך בשותפות לכל בני העיר. ואיזהו דבר של עולי בבל שאפשר לומר עליו שהוא שייך לכלל הציבור — כגון הר הבית, והעזרות, והבור של מים שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר — כגון הרחבה (הכיכר שבעיר), ובית המרחץ שבה, ובית הכנסת, והתיבה (ארון הקודש), והספרים (ספרי תורה). והכותב חלקו בדבר של אותה העיר לנשיא,

ר' יהודה אומר: אחד, כלומר, הוא הדין בש כותב חלקו לנשיא, ואחד בש כותב להדיוט. אלא מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? שהכותב לנשיא אין צריך לזכות לו את חלקו על ידי מעשה של קנין, והכותב להדיוט צריך לזכות לו. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכין לזכות, לא דברו בענין של מזכה לנשיא אלא בהוה, שכך היו עושים. ר' יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לכתוב את חלקם לנשיא, לפי שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן (עבורם). שאמרו שכל נכסי הציבור נחשבים כשייכים לנשיא.

א גמרא על מה ששנינו "והכותב חלקו לנשיא", תוהים: אם עושה כן, אמאי מיתסר [מדוע נאסר]? אמר רב ששת: הכי קתני [כך שנה], כך צריך להבין את המשנה: ומה תקנתן שלא ייאסרו בנכסי העיר — יכתבו חלקן לנשיא.

ר' יהודה אומר: אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט, ומה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? הכותב לנשיא אין צריך לזכות, והכותב להדיוט צריך לזכות. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכים לזכות, לא דברו בנשיא אלא בהוה שכך רגילים היו לעשות.

ב שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לזכות, לפי שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן. תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: אנשי גליל קנטרנין (אנשי קטטה ומריבה) היו, והיו נודרין הנאה זה מזה בתדירות, עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן בנכסי ציבור לנשיא, כדי שלא יכשלו באיסור.

ג משנה המודר הנאה מחבירו ואין לו, לחבר, מה יאכל — נותנו את המאכל לאחר לשום (לשם) מתנה, והלה, המודר, מותר בה. מסופר: מעשה באחד, בעיר בית חורון שהיה אביו נודר הימנו הנאה, והיה הבן משיא את בנו, ורצה שאביו יהיה בסעודת הנישואין. מה עשה, אמר לחברו: חצר וסעודה נתונים הינן לפניך, אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה. שעל ידי כך רצה להפקיע את האיסור שעל ידי הנדר, שיוכל גם אביו להשתתף בסעודה.

אמר המקבל: אם שלי הם — הרי הם מוקדשין כולם לשמים (לבית המקדש). אמר לו הנותן בכעס: וכי נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים?! אמר לו: נתת לי את שלך אלא כדי שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה בתוך כך, ויהא עון של הנדרים תלוי בראשו של זה שהסכים וגרם לכך שיעברו על הנדר, כלומר, בראשי. בעקבות אותו מעשה אמרו חכמים בענין זה: כל מתנה שאינה עם הסכמה פנימית של הנותן עד כדי שאם הקדישה המקבל תהא מקודשת — אינה מתנה.

ד גמרא על המעשה המסופר במשנה תוהים: מעשה לסתור! שהרי קודם דובר במשנה שיכול לתת לחבירו מתנה כדי להפקיע מאיסור הנדר, ומיד מביאים מעשה הבא לסתור את ההלכה הזו! ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: ואם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן מתנה זו אלא בתנאי זה בלבד, ולא התכוון לתיתה בשלימות — אסור. ומעשה נמי [גם כן] בבית חורון באחד, דהוה [שהיה] סופו מוכיח על תחילתו.

אמר רבא: לא שנו אלא שאמר ליה [לו] "והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא", שפירש הנותן כוונתו במתנה זו. אבל אם אמר ליה [לו] בלשון פחות מפורשת, שאין בה תנאי, כגון: "שיהו לפניך, שיבא אבא" — בזה אין איסור, כי "מדעתך" הוא שאמר ליה [לו], כלומר, כוונת דבריו שאם תרצה יכול אתה להזמין את אבי.

לישנא אחרינא אמרין לה [בלשון אחרת אומרים אותה שמועה], אמר רבא: לא תימא טעמא [אל תאמר שהטעם] דווקא כשאמר ליה [לו] "והינן לפניך" הוא שאסור, אבל אם אמר לו "הן לפניך שיבא אבא ויאכל" — מותר, אין הדבר כן. אלא אפילו אמר ליה [לו] "הן לפניך שיבא אבא ויאכל" — אסור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — סעודתו מוכחת עליו, שלשם כך נתן לו אותה מתנה.