ושטיח, שהגולה זקוק להם ויכול לקחתם איתו ממקום למקום. ובענין דומה, פירשו את הפסוק המדבר על הגלות "ועבדת את אויביך... ובחסר כל" (דברים כח, מח), אמר ר' אמי אמר רב: משמעות "בחוסר כל" היא — בלא נר לאור ובלא שלחן לאכול עליו. רב חסדא אמר: בלא אשה. רב ששת אמר: בלא שמש לסייע לו. רב נחמן אמר: בלא דעה. תנא [שנה] החכם בברייתא: "בחוסר כל" פירושו בלא מלח ובלא רבב (שומן) לטבל בהם את פיתו.

אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו] — אין עני אלא בדעה. כלומר, עוני אמיתי הוא עניות הדעת, וכדברי רב נחמן, שהרי זה חוסר כל. במערבא אמרי [בארץ ישראל היו אומרים]: מי דדא ביה [שזו, הדעת, בו] — כולא ביה [הכל בו], דלא דא ביה [שאין זו בו] — מה יש ביה [בו]. מי שאת דא קני [זו קנה] — מה עוד חסר לו, מי שאת דא [זה] לא קני [קנה] — מה קני [קנה].

א אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' חייא בר אבא: אין החולה עומד מחליו (מחלים) עד שמוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר: "הסלח לכל עונכי הרפא לכל תחלואיכי" (תהלים קג, ג). שקודם נאמר בפסוק "הסולח לכל עונכי" ורק אחר כך "הרופא לכל תחלואיכי". רב המנונא אמר: כשמבריא הוא אף חוזר לימי עלומיו, שנאמר: "רטפש בשרו מנער ישוב לימי עלומיו" (איוב לג, כה). על הפסוק "כל משכבו הפכת בחליו" (תהלים מא, ד) אמר רב יוסף: לומר שמשכח החולה תלמודו בזמן מחלתו, שכל מה שהיה מסודר אצלו — נהפך.

ומסופר, שאכן רב יוסף עצמו חלש [חלה], איעקר ליה תלמודיה [נעקר, נשכח, ממנו תלמודו], אהדריה [החזיר אותו] אביי קמיה [לפניו], שהזכיר לו מה ששכח. היינו דבכל דוכתא אמרינן [וזהו שבכל מקום אנו אומרים], אמר רב יוסף: לא שמיע לי הדא שמעתא [שמעתי את השמועה הזו], אמר ליה [לו] אביי: את אמריתה ניהלן, ומהא מתניתא אמריתה ניהלן [אתה אמרת אותה לנו, ומברייתא זו אמרת לנו]. כי רב יוסף שכח, ואביי תלמידו היה מזכיר לו.

מסופר: כי הוה גמיר [כאשר היה לומד] רבי תלת עשרי אפי הילכתא [שלוש עשרה פנים בהלכה] בכל ענין, אגמריה [לימדו] את ר' חייא שבעה פנים מנהון [מהם]. לסוף חלש [חלה] רבי ושכח כולם, אהדר [חזר] ר' חייא קמיה הנהו [לפניו על אותן] שבעה אפי דאגמריה [פנים שלימד אותו] אבל שיתא אזדו [שש הלכו, נשכחו], שהרי לא לימד אותן רבי לאחרים. הוה ההוא קצרא, הוה שמיע ליה [היה כובס אחד שהיה שומע אותו] את רבי כדהוה גריס להו [כשהיה לומד אותן], את כל ההלכות הללו. אזל [הלך] ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא [ולמד אותן לפני, אצל הכובס] ואתא ואהדר יתהון קמי [ובא והחזיר אותן לפני] רבי. כד הוה חזי ליה [כאשר היה רואה אותו] רבי לההוא קצרא [את הכובס ההוא] אמר ליה [היה אומר לו] רבי: אתה עשית אותי ואת חייא, שהרי ממך חזרנו ולמדנו דברים אלה ששכחנום. איכא דאמרי [יש שאומרים] כי הכי קאמר ליה [יש שאומרים שכך היה אומר לו]: אתה עשית את חייא, וחייא עשה אותי.

ואמר ר' אלכסנדרי אמר ר' חייא בר אבא: גדול נס שנעשה לחולה יותר מן הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה שניצלו מכבשן האש. שבנס של חנניה מישאל ועזריה הם ניצלו מאש של הדיוט, ואש זו הכל יכולים לכבותה. וזו של חולה שאוחזת בו הקדחת, החום — אש של שמים היא, ומי יכול לכבותה?

ואמר ר' אלכסנדרי אמר ר' חייא בר אבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: כיון שהגיע קיצו, סוף ימיו הקצוב של אדם — הכל מושלים בו, שנאמר: "והיה כל מצאי יהרגני" (בראשית ד, יד). שחשש קין שכיון שנגזרה עליו מיתה לאחר שהרג את הבל — שוב לא יוכל לעמוד בפני כל צרה, והכל יהרגוהו. רב אמר: מן הדין קרא [מפסוק זה] נלמד הדבר: "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך" (תהלים קיט, צא). שכאשר נגזר משפטו של אדם למות — הכל נעשים עבדיו של הקדוש ברוך הוא להיות שליחים להמיתו.

ומסופר באותו ענין: רבה בר שילא אמרו ליה [לו]: שכיב גברא [מת אדם]. גבוה הוה [היה], רכיב גירדונא זוטרא [רכוב על פרד קטן], מטא תיתורא [הגיע לגשר] איסתויט [נבהל] הפרד, שדייה וקא שכיב [השליכו לרוכב ומת]. שאף שהיה הוא גבוה והפרד קטן ולא היתה זו נפילה גדולה — מכל מקום מת בה. קרי על נפשיה [קרא על עצמו]: "למשפטיך עמדו היום".

שמואל חזייה לההוא קרוקיתא דעקרבא יתיבא על אקרוקתא ועברה נהראף טרקא גברא ומיית [ראה עקרב אחד יושב על צפרדע ועובר את הנהר, עקץ אדם בצד השני של הנהר ומת] אותו אדם. קרי עליה [קרא עליו] "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך" שאפילו שרצים אלה הם עבדיו ושליחיו של הקדוש ברוך הוא, וכדי שייעקץ אותו אדם על ידי העקרב, שאינו יכול לעבור את המים, נזדמנה לעקרב צפרדע זו להעבירו.

ב אמר שמואל: אין מבקרין את החולה אלא למי שחלצתו חמה, כלומר, מי שיש לו חום. ושואלים: לאפוקי מאי [להוציא את מה]? שמדבריו נלמד שיש חולים אחרים שאין מבקרים אותם. ומשיבים: לאפוקי הא דתניא [להוציא זו ששנינו בברייתא], ר' יוסי בן פרטא אומר משום (בשם) ר' אליעזר: אין מבקרין לא חולי מעיים ולא חולי העין ולא את אלה שיש להם מחושי הראש. ומבררים: בשלמא [נניח] חולי מעיים משום כיסופא [בושה], שהוא נזקק בכל פעם לצאת לנקביו, ולא נוח לו הדבר בגלל האורח. אלא חולי העין ומחושי הראש מאי טעמא [מה טעם] אין מבקרים אותם?

ומשיבים: משום הטעם שאמר רב יהודה, שאמר רב יהודה: דיבורא קשיא לעינא [הדיבור קשה לעין] ומעלי לאישתא [ומועיל לקדחת]. ולכן, מי שיש לו כאבי עיניים או ראש — מוטב שלא ידבר, ואם מבקרים אותו יצטרך לדבר עם מבקריו, והדבר עלול להזיק לו. אמר רבא: האי אישתא [קדחת זו], אי לאו דפרוונקא דמלאכא דמותא [אם לא שהיא השליח של מלאך המוות], כלומר, שהיא גוררת אחריה חולי קשה עד כדי סכנת מוות, הייתי אומר עליה שהיא מעלי [מעולה]