תנן [שנינו במשנה]: מקום שנוטלין עליה על השבת אבידה שכר — תפול הנאה זו להקדש. ונברר: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי אפילו בשנכסי בעל האבידה אסורים על המחזיר נמי מהדר [גם כן מחזיר] היינו דקתני [זהו ששנה] מקום שנוטלין עליה שכר, שכיון שלמחזיר אסור ליהנות מבעל האבידה תפול הנאה זו של השכר להקדש.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שכשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר [מחזיר], ואם כן, מדובר במשנתנו רק במקרה בו נכסי המחזיר אסורים על בעל האבידה, אמאי [מדוע] תפול הנאה להקדש? הרי אין איסור למחזיר להנות מבעל האבידה!

ומשיבים: אחדא קתני [על אחת מהן שנה], כלומר, באופן אחד נשנתה המשנה, במקרה בו מסרב המחזיר לקבל את שכרו, ונמצא בעל האבידה נהנה מן המחזיר במה שמשאיר את שכרו בידו, ומשום כך תיפול הנאה זו להקדש.

כל השמועה הזו כולה איכא דמתני לה בהאי לישנא [יש ששונים אותה בלשון זו], כדלקמן: פליגי [נחלקו] בה, בכך, ר' אמי ור' אסי; חד [אחד] מהם אמר: לא שנו שמחזיר לו אבידתו אלא בשנכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר, ומשום פרוטה של רב יוסף שנהנה המחזיר במה שלא חייב לתת לעני צדקה באותה שעה — לא שכיח [מצוי]. אבל אם היו נכסי המחזיר אסורים על בעל האבדה — לא מהדר ליה [מחזיר לו] משום דקא מהני ליה [שמהנה אותו] בעצם השבת האבידה.

וחד [ואחד] מהם אמר: אפילו כשנכסי המחזיר אסורים על בעל האבידה — מותר. ומדוע? דכי מהדר ליה [שכאשר הוא מחזיר לו] — מידי דנפשיה קמהדר ליה [דבר משל עצמו הוא מחזיר לו] ואינו נותן לו דבר חדש.

תנן [שנינו במשנה]: מקום שנוטלין עליה שכר — תפול הנאה להקדש. בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שאפילו בשנכסי המחזיר אסורים על בעל האבידה מהדר [מחזיר] — היינו דמתרץ [זהו שצריך ליישב ולהסביר] מה עושים במקום שנוטלים שכר.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בשנכסי מחזיר אסורין על בעל האבידה, ולא מהדר [ואינו מחזיר] כלל, ומשנתנו עוסקת רק במקרה בו נכסי בעל האבידה אסורים על המחזיר, אם כן היכי מתרץ [איך הוא מסביר] את ההלכה הזו של מקום שנוטלים שכר? והרי אין בעל האבידה אסור בהנאתו של המחזיר, ומדוע לא יעכב שכרו של הלה בידו? ואומרים על כך: אכן, קשיא [קשה הדבר].