ורבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] כל היכא [מקום] שאמר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר "פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר" — במקרה זה כולם מותרין. לא נחלקו אלא באומר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר "כולכם אסורין חוץ מאבא".

וזה הוא טעם המחלוקת: בית שמאי סברי לה [סבורים] כדעת ר' מאיר, שאמר: תפוס לשון ראשון, שאם אדם אמר בתחילה דבר אחד ומיד אחר כך חזר ואמר דבר שונה — יש לתפוס את הגירסה הראשונה כמחייבת. ולכן כיון שאמר "כולכם אסורים" יש לתפוס לשון זו, ומשום כך כולם אסורים. ומה שאמר בסוף דבריו "חוץ מאבא" הוא רק פירוש לדברים שאמר בתחילה, שלא התכוון לאסור על אביו.

ובית הלל סברי לה [סבורים] כדעת ר' יוסי שאמר: בגמר דבריו אדם נתפס והולכים אחר לשון אחרונה שאמר. וכיון שבגמר דבריו חזר בו ממה שאמר בתחילה ואמר שאביו אינו אסור — אין כאן נדר כל עיקר.

איתיביה [הקשה לו] רב פפא לרבא ממה ששנינו: כיצד אמר ר' עקיבא נדר שהותר מקצתו הותר כולו? כגון שאמר "קונם שאיני נהנה לכולכם" והותר אחד מהן מאיזה טעם — הותרו כולם. אם אמר "שאיני נהנה לא לזה ולזה", אם הותר הראשון בשרשרת זו — הותרו כולם, אך אם הותר האחרון — האחרון בלבד מותר וכולן אסורין.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רבה הסבור שכשמעמיד דבריו ואומר: הייתי אומר "כולכם חוץ מאבא" כולם אסורים חוץ מאביו לדברי הכל, אבל כשמשנה דבריו ואומר: הייתי אומר "פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר" — הותרו כולם לשיטת בית הלל, הרי הוא מוקים לה לרישא [מעמיד, מסביר את ההתחלה] של דברי ר' עקיבא שהותרו כולם, שיש לפרשה לאחר שחזר בו דאמר [שהוא אומר] "לזה ולזה התכוונתי ולא לפלוני", והוא כדעת בית הלל.

וסיפא [ובסוף] דבריו של ר' עקיבא, שלא הותרו כולם — דאמר [שהוא אומר] "לכולכם", שכשהוא חוזר בו אומר "כולכם אסורים חוץ מפלוני", ולדברי הכל.

אלא לדידך [לשיטתך] שאתה סבור שאם אמר: הייתי אומר "פלוני ופלוני אסורים חוץ מאבא" הכל מודים שכולם מותרים, ונחלקו באומר "כולכם חוץ מאבא", בשלמא רישא [נניח כי ההתחלה] של דברי ר' עקיבא מוקים לה [מעמיד, מסביר אותה] שאמר "לכולכם" כאשר חזר בו, והותרו כולם כשיטת בית הלל.