א משנה נדר בחרם, כגון שאמר "הרי עלי חפץ זה בחרם", ואמר והסביר אחר כך את דבריו: לא נדרתי, כלומר, לא התכוונתי בליבי, אלא בחרמו של ים, שהתכוונתי ל"חרם" במשמעות רשת דייגים. נדר בקרבן ואמר אחר כך: לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים, כלומר, במה שמביאים כמתנה כתקרובת למלך, ולא בקרבן לה'.

או אמר "הרי עצמי קרבן" ואמר והסביר: לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו, ו"עצמי" משמעו — עצם שלי, הנחתיה כדי שאוכל להראות כאילו אני נודר בעצמי. או אמר "קונם אשתי נהנית לי" ואמר והסביר: לא נדרתי אלא באשתי הראשונה שגירשתי, ולא על זו שאני נשוי לה כעת —

על כולן אין נשאלין להם, כלומר, אין צריכים להתיר אותם, שהרי אותם שנדרו אומרים בפירוש שלא היתה כוונתם לשם נדר. ואם נשאלו, שהנודר אינו בטוח בדבר ובא להישאל על הנדר — עונשין אותן ומחמירין עליהן ואין מתירים להם. אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: אין מחמירים עליהם, אלא פותחין להן פתח להתיר את הנדר ממקום אחר, לא מגופו של נדר, ומלמדין אותן שלא יעשו כן עוד להבא. ומדוע עושים כן? — כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

ב גמרא על ההלכה לגבי נדרים אלה מעירים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה]: אמרת מצד אחד: אין נשאלין להן, שאינם צריכים התרה, והדר תני [וחזר ושנה]: אם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהן, הרי שיש צורך להתיר נדרים אלו, ואם כן כיצד יש לפרש סתירה זו?

אמר רב יהודה: הכי קתני [כך שנה], כך יש להבין: וכולן אין צריכין שאלה מעיקר הדין, במה דברים אמורים — בתלמיד חכם שיודע שבמקרה זה אינו נדר, ומתחילה לא נדר, אבל בעם הארץ שבא לישאל — עונשין אותו ומחמירין עליו.

ושואלים: בשלמא [נניח] מה שאמרנו מחמירין — כוונתו דלא פתחינן ליה [שאין אנו פותחים לו] פתח להתיר את הנדר על ידי חרטה בלבד, אבל מנסים למצוא דרך אחרת להתיר לו את הנדר. אלא עונשין היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]?

ומסבירים: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מי שנזר ועבר על נזירותו — אין נזקקין לו להתיר לו את נדר הנזירות בחרטה עד שינהוג בו (בעצמו) איסור של נזירות כימים שנהג בהן היתר, שלא נהג בנזירות. אלו דברי ר' יהודה. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים שנוהג איסור כמשך אותם ימים שנדר — שנזר בנזירות מועטת שאינה עולה על שלושים יום. אבל בנזירות מרובה — דיו שיהא נזיר שלשים יום ואף אם עבר על נזירותו מספר רב יותר של ימים. והוא הענין שעונשים עם הארץ שבא להישאל על נדרים אלו שבמשנה — שבמשך זמן מסויים צריך לקיים את הנדר.

אמר רב יוסף: הואיל ואמרי רבנן [ואמרו חכמים] אין נזקקים לו, משום כך בי דינא דמזדקקי [בית דין שנזקק] לו להתיר את הנדר הזה מיד לא עביד שפיר [אינו עושה יפה]. רב אחא בר יעקב אומר: אף משמתינן ליה [מנדים אותו] את החכם שהתיר מיד.

ג שנינו במשנה, "וחכמים אומרים: פותחין לו פתח ממקום אחר ומלמדים אותו שלא יקל ראש בנדרים ". תנא [שנה החכם]: לעולם אל תהי רגיל בנדרים, והטעם — שסופך אם תהא רגיל בהם ומזלזל בהם להגיע למעול אף בשבועות החמורות יותר. ואל תהי רגיל אצל עם הארץ, כיון שסופך שיבוא אותו עם הארץ להאכילך טבלים, שהוא אינו מדקדק בהפרשת מעשרות, ולבסוף יזדמן לך שתאכל טבל אצלו. וכן אל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ, כיון שסופך שיבוא להאכילך תרומה. שמחמת קירבה עלול להאכיל אותך תרומה, שהיא אסורה לישראל באיסור מיתה. ואל תרבה שיחה עם האשה — שסופך לבוא מתוך כך לידי ניאוף.

ר' אחא בר' יאשיה אומר: כל הצופה (המסתכל) בנשים — סופו בא לידי עבירה בפועל. וכל המסתכל בעקבה של אשה, הויין לו [יהיו לו] כעונש על כך בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: איסור זה הוא בכל אשה, וגם באשתו כשהיא נדה. אמר ר' שמעון בן לקיש: עקבה דקתני [ששנה] שם איננו עקב הרגל, אלא הכוונה היא במקום הטנופת (מקום הערווה) וקראו לו בלשון נקיה "עקב", משום שהוא מכוון כנגד העקב.

בדומה לזה תניא [שנינו בברייתא], נאמר: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" (שמות כ, יז), וכוונתו — זו בושה, שהיא יראת שמים הנראית על פניו של אדם. "לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז) — מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מיכן (מכאן) אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא. ולהיפך, ומי שאין לו בושת פנים — בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

אמר ר' יוחנן בן דהבאי: ארבעה דברים סחו (סיפרו) לי מלאכי השרת: חיגרין, מפני מה הויין [נהיים, נוצרים] כך — מפני שהוריהם הופכים את שולחנם, שבאים על האשה שלא בדרך הרגילה. אילמים מפני מה הויין [נהיים, נוצרים] — מפני שמנשקים ההורים על אותו מקום של ערווה. חרשים מפני מה הויין [נהיים, נוצרים] — מפני שמספרים (שמשוחחים) ההורים בשעת תשמיש. סומין (עיוורים) מפני מה הויין [נהיים, נוצרים] — מפני שמסתכלים ההורים באותו מקום.

על חלק מדברים האלה שואלים, ורמינהו [משליכים, מראים סתירה]: שאלו את אימא שלום אשתו של ר' אליעזר בן הורקנוס: מפני מה