כל שכן שלא מעייל לספיקא [מכניס לספק]. ולכן, בכל נוסח שיש בו ספק — מותר.

אמר ליה [לו] אביי לר' זעירא: במאי אוקימתא [במה העמדת] את המשנה של ספק נזירות להקל — כר' אליעזר, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: ספק בכורות, אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה, בין שהוא בכור בהמה טמאה (פטר חמור) בין טהורה, בכל המקרים הללו — המוציא מחבירו עליו הראיה, שאין הכהן יכול להוציא מיד הבעלים. ולחילופין, אם טעו הבעלים ונתנו לכהן — אין הבעלים יכולים לחזור ולהוציא מידו.

ותני עלה [ושנויה עליה] על משנה זו, ברייתא: ובכל זאת, כל הספיקות הללו אסורים בגיזה ועבודה בהם, כדינו של בכור. משמע שהאיסור חל אפילו במקום ספק, אף שמבחינת דיני ממונות אי אפשר להוציא ממון זה מן הבעלים. ואם כן, אף משנה זו אינה סבורה שכל ספק בעניינים של הקדשה הוא להקל!

אמר ליה [לו]: זו אינה קושיה; אמאי קא מדמית [מדוע אתה מדמה] קדושה הבאה מאליה כקדושת בכור, שאינה תלויה ברצונו ובכוונתו של האדם, והספק קיים מצד המציאות, לקדושה הבאה בידי אדם, שהיא תלויה ברצונו, שאפשר לומר אז שאין אדם רוצה להקדיש דבר מספק?

אלא אי קשיא, הא קשיא [אם קשה, זה הוא הדבר הקשה], ששנינו עוד באותה משנה: ספק משקין, שלא ברור לנו אם נטמאו במגע אדם טמא, אם לענין ליטמא המשקים עצמם — אנו מחשיבים אותם טמא אבל לענין לטמא אחרים — הרי זה טהור, אלו דברי ר' מאיר, וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו.

ואם אנו מעמידים משנה זו בספק נזיר ושאר ספיקות כדברי ר' אליעזר, יש לשאול: ומי סבירא ליה [והאם סבור] לר' אליעזר שספק משקים ליטמא דינו טמא?

והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: אין טומאה למשקין כל עיקר מדין תורה. תדע שכן הוא: שהרי העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על מין חגב אחד שנקרא איל קמצא שהוא דכן [טהור] וכשר לאכילה, ועל משקין בית מטבחיא דכן [של בית המטבחיים של המקדש, שהם טהורים]. כי טומאת המשקים אינה אלא מדברי חכמים, ולא גזרו חכמים טומאה על משקים שבמקדש, כדי שלא להרבות שם בטומאה. ומדבריו של ר' אליעזר ברור שהוא סבור שטומאת משקים אינה מן התורה, וכיצד אפשר לייחס לו את המשנה האומרת שספק משקים טמא?

הניחא [זה נוח] לשיטת שמואל שאמר שמה שאמרו דכן [טהורים] כוונתו שהם טהורים מלטמא אחרים, שרק דין זה שמשקים מטמאים את הנוגע בהם הוא מדברי סופרים, אבל טומאת עצמן להיטמא יש בהן מן התורה. ולשיטה זו שפיר [יפה], שאפשר לומר שגם ר' אליעזר מודה שטומאה חלה על המשקים להיטמא מדברי תורה, ולכן ספיקם טמא.

אלא לדעת רב שאמר כי הם דכן [טהורים] ממש, שאין בהם טומאה כל עיקר אפילו להיטמא, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלפי זה ברור שהמשנה המקילה בספק נזירות והאומרת שספק משקים להיטמא טמא אינה כשיטת ר' אליעזר!

אלא יש לחזור מתירוץ זה, ואת הסתירה בין מה שנאמר במשנתנו שסתם נדרים להחמיר, ובין מה שאמרו במשנת טהרות שספק נזירות להקל, יש ליישב כך: הא [זו] המשנה בטהרות, האומרת שספק נזירות להקל, היא כשיטת ר' יהודה, והא [וזו] משנתנו, האומרת שספק נדרים להחמיר היא כשיטת ר' שמעון. ומהי מחלוקתם?

— דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר אדם "הריני נזיר אם יש בכרי (ערימת תבואה) הזה מאה כור (מידת נפח) ", והלך לכרי לבדוק ומצאו שנגנב הכרי או שאבד, ואי אפשר לברר מיד את הדבר. ר' יהודה מתיר, וסבור שלא חלה עליו נזירות מספק. ור' שמעון אוסר מחמת הספק. משמע שר' שמעון סבור שאף נדר נזירות ספיקו לחומרה.

ומעירים: ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה עצמם. כיצד? מי [האם] אמר ר' יהודה כי לא מעייל איניש נפשיה לספיקא [אין אדם מכניס את עצמו לספק] ומשום כך לענין הכרי כל עוד לא נתברר מה היה גודל הכרי לא חלה עליו נזירות? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו, ר' יהודה אומר: סתם תרומה ביהודה — אסורה, ובגליל — מותרת, שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] משום שאין מכירין,