והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא!

ודוחים: לא, לעולם תפרש נזירות חלה על נזירות, דווקא כשאמר "הריני נזיר היום, הריני למחר", ומאי [ומה] פירוש "עלתה לו שניה בראשונה ", הכוונה — לבר מההוא יומא יתירא [חוץ מאותו יום יתר], שאותו צריך להשלים. אי נמי [או גם כן] יכול אתה לפרש את הענין הזה שעלתה לו נזירות שניה כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת, שאמר שיהיה פעמיים נזיר, ואם נשאל על הנזירות הראשונה והותר, חלה עליו השניה.

מתיב [מקשה] רב המנונא קושיה נוספת על דברי רב הונא מברייתא: שנינו על הכתוב "נזיר להזיר" (במדבר ו, ב) — מכאן שהנזירות חל על הנזירות. ומדוע נחוץ כתוב מפורש לומר זאת — שיכול הייתי לומר כך: והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה שבועה שהיא חמורה — בכל זאת אין שבועה חלה על שבועה, נזירות שהיא קלה ממנה לא כל שכן שלא תחול על נזירות אחרת — תלמוד לומר: מן הכפל שבכתוב "נזיר להזיר", מכאן שהנזירות חלה על הנזירות.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] במקרה שאמר "הריני נזיר היום, הריני נזיר למחר" וכי הא קרא בעיא [זו מקרא היא צריכה]?! הרי ברור שחלה הנזירות השניה לפחות ביום הנוסף, וכיון שאין נזירות פחות משלושים יום צריך למנות עוד שלושים יום! אלא לאו [האם לא] מדובר פה כגון שאמר "הריני נזיר היום, הריני נזיר היום" וקתני [ושנה] שנזירות חל על נזירות, שלא כדברי רב הונא!

ודוחים: לא, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת, ולמדים מהפסוק שחייב בקרבנות על כל נזירות בפני עצמה.

לגופה של אותה ברייתא שואלים: ומאי חומרא [ומהי החומרה] שיש בשבועה מנדר, כגון נדר נזירות? אילימא [אם תאמר] משום דחיילא [שחלה] השבועה אפילו על דבר שאין בו ממש, יכול אתה לטעון כנגד זה שנדר יש בו נמי [גם כן] צד חמור משבועה, שכן חל על המצוה כרשות. אלא הטעם הוא אחר — משום דכתיב [שנאמר] בה בשבועה: "לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא"(שמות כ, ז), ומחומרת העונש יש להבין ששבועה הריהי חמורה ביותר.

א שנינו במשנה שאם אמר "שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל", ואכל — אינו חייב אלא אחת. אמר רבא: אם נשאל לפני חכם על השבועה הראשונה והתירה לו — שניה חלה עליו. ממאי [ממה] יודע הוא שהשבועה השניה חלה — מדלא קתני [מפני שלא שנה] במשנה בלשון "אינו אלא אחת", לומר שהשבועה השניה זהה לגמרי לראשונה, וכאילו לא נשבע אלא פעם אחת, וקתני [ושנה] בלשון "אינו חייב אלא אחת", מכאן אנחנו למדים שהסברה היא כי רווחא [רווח, אפשרות] הוא דלית [שאין] לה לשבועה השניה שתחול, שהרי כבר מושבע ועומד הוא על הדבר. אבל כי מיתשיל [כאשר הוא נשאל] על חבירתה השבועה הראשונה ומתפנה הדבר — חיילא [חלה] השבועה השניה.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] בדקדוק לשון המשנה להוכיח כדברי רבא, שכיון שנאמר במשנה "אינו חייב אלא אחת" יש להסיק מכאן שחיובא [חיוב] הוא דליכא [שאין] בשבועה השניה, שאינו חייב עליה קרבן משום שבועת ביטוי, הא [הרי] שבועה עצמה איכא [יש] עליו. ויש לשאול: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר שיש כאן שבועה, אם אינו מתחייב דבר בגללה? אלא ודאי לכ דברי רבא, שאמר רבא: נשאל על הראשונה — עלתה לו שניה תחתיה.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: מי שנדר שתי נזירות ומנה את הראשונה, והפריש קרבן ונשאל עליה — עלתה לו שניה בראשונה. משמע שנדר הנזירות השני, למרות שבשעת הנדר לא היה לו מקום לחול (שהרי כבר נדר לגבי אותו זמן), מכל מקום יש לו חלות מסויימת ואינו בטל לגמרי, וכאשר מתבטל הנדר הראשון — מיד חל עליו השני, ומכאן נוכיח גם לענין שבועה.

ודוחים: אפשר לפרש ששם מדובר כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת שהן חלות מתחילה בזו אחר זו, ולא בבת אחת. אבל כאשר היתה שבועה על שבועה, לגבי אותו מקום ואותו זמן — אין ראיה מכאן שהשבועה השניה חלה כלל.