א גמרא מבררים: כשיטת מני מתניתין [מי היא משנתנו] — לכאורה כשיטת ר' מאיר היא, דאי [שאם] תאמר שהיא כדעת ר' יהודה — הלא ר' יהודה לא שני ליה [שונה לו] אם אמר "קרבן שאוכל לך " ולא שני ליה [שונה לו] אם אמר "הקרבן שאוכל לך", שאין אלה ביטויים של נדר (אלא רק אם אמר "כקרבן"), ובמשנה משמע שרק אם יאמר "הקרבן שאוכל לך" יהיה מותר, אבל אם אמר "קרבן שאוכל לך" יהיה אסור.

ומקשים: אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: אם אמר "לקרבן לא אוכל לך" — מותר. והתנן [והרי שנינו במשנה]: "לקרבן לא אוכל לך" ר' מאיר אוסר, ואמר ר' אבא בסיבת האיסור: נעשה כאומר "לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך". ונראה איפוא שאין המשנה אף כדברי ר' מאיר!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — שאמר "לקרבן" ובמקרה זה חל הנדר, הא [זה] — שאמר "לא לקרבן", שמשמעו: שלא הוי [יהיה] קרבן קאמר [אמר] ובלשון זו אין בכך דין נדר כלל.

ב משנה אמר "שבועה לא אוכל לך", או "הא [זו] שבועה שאוכל לך", או "לא שבועה לא אוכל לך" — אסור.

ג גמרא מכלל לשון המשנה אתה למד שלשון "הא שבועה שאוכל לך" — "דלא אכילנא [שאינני אוכל] " משמע, שהיתה כוונתו לומר: זו היא שבועה שאני אוסר עצמי אם אני אוכל. והכוונה היא שנשבע שלא יאכל. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה: מיני שבועות הן שתים בסיסיות, שהן ארבע: "שאוכל" ו"שלא אוכל" "שאכלתי" ו"שלא אכלתי". ומדייקים: מדקאמר [ממה שאמר] וחילק במשנה זו בלשון "שאוכל" וכנגדה "שלא אוכל", "שאכלתי" וכנגדה "שלא אכלתי", מכלל הדברים אתה למד כי לשון "שאוכל לך" — "דאכילנא [שאני אוכל] " משמע! וכיצד אנו אומרים במשנתנו שאסור באכילה אם הוא אומר "שבועה שאוכל"?

אמר אביי: "שאוכל" שתי לשונות משמע ופירוש המלה תלוי בהקשר הדברים בה נאמרה, כיצד? אם היו מסרבין (מפצירים) בו לאכול ואמר: "אכילנא אכילנא [אוכל אני, אוכל אני] "ותו [ועוד] מוסיף ואומר: "שבועה שאוכל" — הרי שבועה זו "דאכילנא [שאני אוכל] " משמע, שנשבע לאכול. אבל אם אמר קודם: "לא אכילנא לא אכילנא [אינני אוכל, אינני אוכל] "ותו [ועוד] הוסיף ואמר: "שבועה שאוכל", אז "דלא אכילנא [שאינני אוכל] " קאמר [אמר]. כלומר, התכוון לחזק דבריו בשבועה, שנשבע שלא יאכל.

רב אשי אמר: לשון "שאוכל" של שבועה שאמרנו במשנתנו יש לשנות "שאי אוכל [שאין אני אוכל] " קאמר [אמר]. ושואלים: אם כן שבפירוש נשבע שלא לאכול, פשיטא [פשוט] הדבר, מאי למימרא [מה יש לומר] בכך? הלא נשבע בפירוש שלא יאכל! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מיקם לישנא היא דאיתקיל ליה [העמדת, יישור הלשון הוא שנתקל לו] שאפשר היה לחשוב שרצה לומר "שבועה שאוכל" ונתקל בלשונו ואמר "שאי אוכל", על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאם אמר "שבועה שאי אוכל" כוונתו שאין הוא אוכל.

ומסבירים את שיטות הפירוש הללו: אביי לא אמר טעם (הסבר) המשנה כרב אשי, מדוע — שלא קתני [שנה במשנה] "שאי אוכל" אלא שנינו במשנתנו "שאוכל".

ורב אשי נאדי [נדד, לא קיבל] מן טעם הסברו של אביי, כי קסבר [סבור הוא] כי "שלא אוכל" נמי [גם כן] משמע שתי לשונות. כגון אם היו מסרבין (מפצירים) בו לאכול ואמר: "לא אכילנא לא אכילנא [אינני אוכל, אינני אוכל] ", ואמר נמי [גם כן] "שבועה", בין שאמר בלשון "שאוכל" בין שאמר "שלא אוכל" — הדין [לשון זה] "אכילנא [אוכל אני] "משמע שאמר. ומה שאמר "שלא אוכל" יש לפרשו כלשון תמיהה: וכי נשבעתי שלא אוכל? אלא ודאי אוכל אני.

ואיכא לתרוצה נמי לישנא [ואפשר ליישב אותה גם כן את הלשון] "שבועה שלא אוכל" — "שבועה דלא אכילנא [שאינני אוכל] " קאמר [אמר] ולא כלשון תמיהה אלא כלשון שבועה ממש. ואם כן, אין לומר שאנו למדים מן ההקשר, לפי שאין לעמוד על משמעות הדברים באופן זה. אלא התנא פסקה [פסק] וקבע כלל: "שאוכל" — "דאכילנא [שאוכל אני] "משמע, ו"שלא אוכל" — "לא אוכל" משמע, ולכן יש לגרוס במשנתנו שאכן פירש ואמר "שאי אוכל".

ד משנה זה חומר בשבועות מבנדרים כפי שאמרנו במשנה הקודמת, שהשבועות חלות גם על דברים שאין בהם ממש, אלא על פעולות או על הימנעות מפעולה. וחומר אחר יש בנדרים מבשבועות, כיצד? אמר "קונם סוכה שאני עושה", או "לולב שאני נוטל", או "תפילין שאני מניח", אם אמר זאת בנדרים — הרי הוא אסור שחל האיסור על החפץ עצמו, ויצטרך התרה לנדרו כדי להשתמש בו ואף למצוה. ואילו בשבועות כעין זה הוא מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות ואינו יכול לבטל על ידי שבועה את החובה שחלה עליו.