דמחית [שמניח] בשר בכור ומחית [ומניח] בשר דהאיך גביה [אחר לידו] ואמר על הבשר השני "זה כזה", והשאלה היתה האם משמעות הנדר היא להתפיס בעיקרו של הבכור שהוא כדבר הנדור, או להתפיס במצבו הנוכחי שעכשיו הוא רכוש הכהן. ואם כן תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה.

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] מדובר כאן לפני זריקת דמים, ומאי טעמא דמאן דשרי [ומה הטעם של מי שמתיר] — אמר קרא [הכתוב] "כי ידר" (במדבר ל, ג), וכוונתו: עד שידור בדבר הנדור, כלומר, שיתלה נדרו בדבר שנאסר על ידי נדר, לאפוקי [להוציא, למעט] בכור שדבר האסור הוא ואינו דבר הנדור, שהרי קדושתו של הבכור אינה באה מכוח נדר, אלא מכוח היוולדו ראשון לאמו.

ומאן דאסר [ומי שאוסר] סבור כי מה שאמר קרא [הכתוב] "לה'" (במדבר ל, ג) בא לרבות כל דבר האסור.

ושואלים: ומאן דשרי [ומי שמתיר] בבכור, את המלה "לה'" מאי עביד ליה [מה הוא עושה לו], מה הוא למד מהמלה הזו? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרכה לו] מלה זו למתפיס בחטאת ואשם, שאף שגם בהם צד חובה ולא של נדר, שהרי חייב להביאם ואינם רשות, מכל מקום יכול להתפיס בהם נדר.

ושואלים: ומה ראית לרבות דווקא חטאת ואשם ולהוציא את הבכור? ומשיבים: מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס קדושה בבהמה בנדר, שאומר "הרי זו לחטאתי (לאשמי)", ומוציא אני את הבכור שהוא קדוש ממעי אמו.

ומאן דאסר [ומי שאוסר] סבור כי בכור נמי [גם כן] מתפיסו בנדר הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], משום רבי אמרו: מנין לזה שנולד לו בכור בהמה בתוך ביתו שמצוה בכל זאת להקדישו — שנאמר: "הזכר תקדיש" (דברים טו, יט), שאף שיש בו קדושה מלידה, מכל מקום מצווה בעליו להקדיש אותו במפורש, ואם כן יש בו צד של נדר.

ומסבירים: ומאן דשרי [ומי שמתיר] בבכור, אומר כי אף שמצווה להקדישו, מכל מקום כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש [כאשר אינו מקדיש אותו האם איננו מקודש]? ומכאן שעיקר קדושתו לא מחמת הנדר היא באה, אלא מחמת עצמו.

א שנינו במשנה שהאומר "כאימרא", או "כדירים" — הרי זה נדר.

תנא [שנה החכם]: האומר לחבירו "אימרא", או "לאימרא", או "כאימרא", או שאומר "דירים", או "לדירים" "כדירים", או אומר "עצים", או "לעצים", או "כעצים", או "אישים", או "לאישים", או "כאישים", או "מזבח", או "למזבח", או "כמזבח", או אמר "היכל", או "להיכל", או "כהיכל", או "ירושלים", או "לירושלים", או "כירושלים", בכולן אם הוסיף ואמר "שאוכל לך" — אסור. שכוונתו שמה שאוכל משלו יהיה אסור עליו כדבר הקדוש. ואם הוסיף ואמר לאחר כל אחד מביטויים אלה "לא אוכל לך" — מותר, שאין משמע מדבריו אלא שמה שלא יאכל יהיה אסור.

ושואלים: מאן שמעינן ליה דלא שני ליה [מיהו החכם ששמענו אותו שאין משנה לו] אם אמר "אימרא" או "לאימרא" או "כאימרא" והוסיף "שאוכל לך" — ר' מאיר היא. שאילו לר' יהודה צריך לומר דווקא "כאימרא".

אולם אם כן, אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: וכולן אם אמר "לא אוכל לך" — מותר. והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם אמר "לקרבן לא אוכל לך" ר' מאיר אוסר, ואמר ר' אבא הסבר לשיטת ר' מאיר: נעשה כאומר "לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך". הרי שלדעת ר' מאיר אין הבדל אם אמר "אוכל" או "לא אוכל"!

ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה, בברייתא] מדובר שאמר בלשון "לא לאימרא" ("לאימרא") ואז כוונתו שמה שלא יאכל משלו אינו כקרבן. ואף שאפשר היה להסיק מכאן (בדרך מכלל לאו אתה שומע הן) שמה שיאכל משלו יהיה כקרבן, הרי כבר אמרנו כי ר' מאיר אינו למד הן מכלל לאו. הא [זה, במשנה] מדובר שאמר "לאימרא" יש בכך צד של הקדש, שכן אז מפרשים את דבריו כאילו אמר: לאימרא יהא, לפיכך לא אוכל.

ב משנה האומר "קרבן", או "עולה", או "מנחה", או "חטאת", או "תודה", או "שלמים", והוסיף בכולם "שאני אוכל לך" — אסור. ר' יהודה מתיר בכל אלה. האומר "הקרבן", או "כקרבן", או "קרבן שאוכל לך" — אסור. ואם אומר "לקרבן לא אוכל לך" — ר' מאיר הוא האוסר בזה.

ג גמרא קתני [שנה במשנה]: אם אמר "קרבן", או "הקרבן", או "כקרבן שאוכל לך" — אסור. ומכאן יש להסיק כי סתמא תנא [סתמה של משנה זו שנה] כדעת ר' מאיר, דלא שני ליה [שאין משנה לו] בין אומר "אימרא" לאומר "לאימרא"

ושואלים: אולם [אי [אם] שיטת ר' מאיר היא — הא [זו]] דקתני [ששנינו] בהמשך המשנה "הקרבן שאוכל לך" אסור, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מודים חכמים (כלומר, הדעה המובאת במשנה בסתם) לר' יהודה באומר "הא קרבן", או "הא עולה", או "הא מנחה", או "הא חטאת שאוכל לך" — שמותר, ומדוע? שלא נדר זה שהדבר שהוא אוסר אותו יהיה כקרבן, אלא שנדר בחיי קרבן, ושמלה זו "הא קרבן" היא כמלת קריאה בלבד, ולא היתה כאן התפסת נדר בדבר הנדור, ואין בו איסור!