והא [והרי] נותר ופיגול לאחר זריקת דמים הוא איסורם, ואין בהם אז עוד דין מעילה, אף שהם אסורים מטעם אחר. ואם כן, מוכח מכאן שכאשר הוא מתפיס בדבר — אינו מתפיס במצבו הנוכחי, אלא בעיקרו.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: אפשר לומר שמדובר כאן בנותר של עולה, שאין בשרה מותר באכילה לעולם וגם לאחר זריקת הדם עדיין קדושת עולה חלה עליו ולא יצא מקדושתו כלל. אמר ליה [לו]: אם כן, ליתני [שישנה] במפורש שהתפיס בבשר עולה!

ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]: לא מיבעיא [נצרכה המשנה] לומר שאם אמר על דבר "הרי זה כבשר עולה" שאסור, דהא [שהרי] בקרבן ממש קא [הריהו] מתפיס את החפץ, אבל נותר ופיגול של עולה איצטריכא [הוצרכה לומר],

כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שכוונתו בנדר היתה שיהא זה כאיסור נותר, או כאיסור פיגול, והוה ליה [והרי הוא] כמתפיס את הנדר בדבר האסור, ולא בדבר הנדור, שרק בו אפשר להתפיס ולאסור דבר אחר, ובנדר כזה לא מיתסר [אינו נאסר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכאשר מתפיס בנותר כוונתו היא לעיקרו של דבר, שהוא הקרבן, והוא דבר הנדור.

מיתיבי [מקשים]: איזהו איסר האמור בתורה — אם אמר "הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ביום זה כיום שמת בו אביו" של הנודר, שהמנהג לצום באותו יום, או "כיום שמת בו רבו" שהוא מתאבל עליו כאביו, או "כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם" (צום גדליה), או "כיום שראיתי ירושלים בחורבנה", ואמר שמואל: והוא שנדור באותו היום. כלומר, שאותו יום שהוא תולה בו את נדרו — הוא עצמו יום שנדר בו שלא יאכל, ולכן תופס נדר בנדר.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? לאו [האם לא] כגון במקרה דקאי בחד בשבא דמית ביה אבוה [שהוא עומד ביום ראשון בשבת שהוא היום בשבוע שמת בו אביו] ואף על גב דאיכא טובא חד בשבא דהיתרא [ואף על פי שיש בינתיים הרבה ימי ראשון בשבת של היתר], ובכל זאת כאשר אומר "כיום שמת בו אביו" כוונתו לא לסתם יום ראשון בשבוע, אלא לאותו יום ראשון שמת בו אביו, שבו נדר לצום, וקתני [ושנה] התנא שהוא אסור. שמע מינה [למד מכאן] שבעיקר הוא מתפיס, והוא הדין למתפיס בבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים.

ודוחים: מה שאמר שמואל, הכי איתמר [כך נאמר], אמר שמואל: והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך. כלומר, שבכל יום שהוא יום השנה לאביו נודר שיהיה אסור באכילה. ואם כן כאשר מזכיר ומתפיס ביום זה הריהו מתפיס בדבר הנדור. ואם כן אין מכאן ראיה לענייננו.

אמר רבינא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: האומר שדבר זה יהא עליו "כחלת אהרן" שמפרישים מן העיסה לכהן, או "כתרומתו" שמפרישים לו מן התבואה — מותר, כי דברים אלה אסורים באכילה לזרים, שאינם כהנים, ונחשב כמתפיס בדבר האסור, שאין בכך כלום. ונדייק: הא [הרי] אם היה אומר "כתרומת לחמי תודה", אף שגם הם נאכלים רק לכהנים ואסורים לזרים, כיון שעיקרם קרבן — אסור;