מנין שנשבעין לקיים את המצוה — שנאמר: "נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך" (תהלים קיט, קו).

ושואלים: מה תוקף יש לשבועה כזו? והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא. שכל אדם מישראל מושבע עוד מהר סיני לקיים את כל המצוות, ואין שבועה חלה על שבועה! אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שאף שאין לשבועה זו תוקף הלכתי ממש — דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה [שמותר לו לאדם לזרז את עצמו] ועל ידי שנשבע הוא מקבל את הדבר על עצמו בתוקף גדול יותר.

ואמר רב גידל אמר רב: האומר "אשכים ואשנה פרק זה" או "אשנה מסכתא זו" — נדר גדול נדר לאלהי ישראל. כלומר, יש לראות זאת בגדר של נדר, שהוא חייב לקיימו. ושואלים: והלא מושבע ועומד הוא עוד מהר סיני ללמוד תורה, ואין שבועה חלה על שבועה! ואם תאמר: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך, שאפילו זרוזי בעלמא [זירוז בלבד] יש בכך — אם כן היינו [הרי זו] בדיוק האימרה של רב גידל קמייתא [הראשונה] שאמר שנשבעים לקיים את המצווה!

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] בכך: כיון דאי בעי פטר נפשיה [שאם היה רוצה היה פוטר את עצמו] מחובת תלמוד תורה שהוא מושבע ועומד עליה מסיני רק בקרית שמע שחרית וערבית ויוצא בכך ידי חובתו, כיון שאמר אשנה "פרק זה" או "מסכת זו" משום הכי [כך] חייל [חלה] השבועה עליה [עליו] על אותו דבר שפירש.

ובאותו ענין אמר רב גידל אמר רב: האומר לחבירו "נשכים ונשנה פרק זה" והסכימו על כך — עליו להשכים ולבוא תחילה, שכיון שהוא הזמין את החבר — עליו להיות שם קודם, ורמז לדבר, ממה שנאמר: "ויאמר אלי (בן אדם) קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך. ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עמד" (יחזקאל ג, כב-כג). שהזמין הקדוש ברוך הוא את יחזקאל לאותו מקום, והוא עצמו כביכול היה שם קודם.

א אמר רב יוסף: מי שנידוהו בחלום, צריך להביא עשרה בני אדם להתיר לו את הנידוי הזה, והוא שיהיו האנשים הללו שהוא מזמין דתנו הלכתא [ששנו הלכה], כלומר, שהם בגדר תלמידי חכמים, אבל אלה שרק מתנו [שנו משנה] ולא תנו [שנו] עדיין גמרא — לא, אינם מספיקים לכך. ואי ליכא [ואם אין] דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו.

ואי ליכא [ואם אין] הוא יכול לאסוף עשרה אנשים כאלה — ליזיל וליתב [שילך וישב] על פרשת (צומת) דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה [ויתן שלום לעשרה אנשים] וישיבו לו שלום, והרי זה כהתרת הנידוי במקצת, עד דמקלעי ליה [שיזדמנו לו] מבין העוברים עשרה דגמרי הלכתא [שלמדו הלכה] והם מצטרפים יחד להתירו לגמרי.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אם ידע מאן שמתיה [יודע מי נידה אותו] בחלומו, מהו דלישרי ליה [האם יכול אותו אחד שנידהו גם להתיר לו]? אמר ליה [לו]: לשמותיה [לנדות אותו] — שויוה [עשו אותו אדם] שליח משמים, אבל למישרי ליה להתיר לו] לא שויוה [עשו אותו] שליח, ולכך אין כוחו יפה, וצריך עשרה שיתירוהו.

אמר ליה [לו] רב אחא לרב אשי: שמתיה ושרו ליה בחלמיה, מאי [אם נידו אותו והתירו לו בתוך חלומו, מה הדין], האם אפשר לומר שכבר הותר לו הנידוי? אמר ליה [לו]: כלל הוא בידינו: כשם שאי אפשר לבר (תבואה) בלא תבן (קש, פסולת התבואה),