א משנה עיקרו של הנדר הוא במה שאדם אוסר דבר (על עצמו או על אדם אחר) כאילו היה זה קרבן. וכשם שחפץ שהוקדש, הריהו נאסר לכל על ידי דיבור של הקדשה, אף בנדר על ידי אמירתו נאסר הדבר לאדם מסויים. הלשון הבסיסית והמפורשת בנדר היא כגון שאומר "חפץ זה יהיה אסור עלי (או על אחרים) כקרבן", ובאה המשנה ומוסיפה כי גם כל כינויי נדרים — כנדרים, כלומר, אם אדם נודר נדר ואינו אומר ומפרש את הדבר בלשון קרבן, אלא אומר בלשון אחרת שהיא כינוי לכך, כגון "קונם" — הרי אף זה נדר.

וכן כינויי חרמים — כחרמים, שכמו שאם אמר שדבר מסויים יהיה "חרם למקדש" הריהו מוקדש בכך, ואם עושהו כחרם לגבי אדם מסויים — הריהו נאסר עליו, כמו כן גם אם אמר זאת בכינוי, כגון "חרך" — דינו כחרם. וכינויי שבועות — כשבועות, שאף אם לא אמר במפורש לשון שבועה, אלא השתמש בכינוי אחר לשבועה כגון "שבותה" — אף היא שבועה. וכינויי נזירות — כנזירות, שלא רק לשון "אהיה נזיר" מחייבת אותו בנזירות אלא גם כינוי כמו "אהיה נזיח".

ועוד הלכה בנדרים: האומר לחברו "מודרני (מודר אני) ממך", או "מופרשני ממך", או "מרוחקני ממך" או אמר "שאני אוכל לך" או "שאני טועם לך", אף על פי שלא פירש שהדבר נאסר עליו בנדר, ולא אמר כלל מה טיבו של הנדר, מכל מקום אסור. שאנו רואים זאת כמשפט בלתי מושלם מבחינה לשונית, אבל הנדר והאיסור מובן מתוכו (והוא הקרוי "ידות נדרים").

אבל אם אמר "מנודה אני לך", כלומר שלכאורה לא אמר במשפט זה שהוא עצמו אוסר דבר אלא שהוא מרוחק ומנודה מחבירו, ר' עקיבא היה חוכך (מפקפק) בזה להחמיר ולהחשיב גם דבר זה כביטוי שיש בו משמעות של החלת איסור נדר על היחסים הללו.